אנדרו

דחפתי את גופה הקטן במהירות אל המושב האחורי לפני שמישהו יכול היה לראות אותי. שלפתי מכיסי את המזרק שהכנתי מבעוד מועד והחדרתי אל מחזור דמה את חומר הטשטוש החזק ביותר שהשגתי לפני שהשפעת האתר הספיקה להתפוגג.

כיוונתי את המראה האחורית כך שאראה את נשימותיה דרך השמיכה שפרסתי מעליה ונהגתי את הרכב אל מחוץ לגבולות העיירה הקטנה בה גדלה.

קשה היה לדעת מנין יגיעו הפתעות בחיים, מי כמוני יודע.
רק בשל הסיכוי הקלוש שפתאום יעלו רעיונות מחוכמים בראשם של השוטרים, זרקתי את מכשיר הטלפון שלה אל פח זבל, לאחר שריסקתי אותו, באחת מתחנות הדלק על פניהן חלפתי בדרך ואת הסוללה העפתי מהחלון אל תוך היער הגדול שהיה משמאלי.

אסור היה שיפריעו לי להוציא את תוכניתי לפועל בדיוק כפי שתוכננה. היו לרשותי שעות בודדות בלבד לפני שאורחת הכבוד הייתה אמורה להתעורר. שעות שצריכות היו להספיק לי כדי להרחיק אותה מהחיים שהכירה עד עכשיו ולהתמקם בבקתה שהכנתי עבורנו במהלך החודשים האחרונים. שם, אף אחד לא ימצא אותנו.

אינני זוכר יום אחד מחיי בו קתרינה לא הייתה במחשבותיי.
בין אם לפני או אחרי אותו יום ארור, היא תמיד הייתה שם.

לעזאזל, את כל חיי הקדשתי למציאתה ומשעשיתי זאת, רקמתי תוכנית פעולה שאם תצליח, תאפשר לי בעוד שבועיים בלבד לחבוק אותה בזרועותיי מרצונה החופשי. למרות שכבר עשיתי זאת בעבר, אולי תהיה זאת הפעם הראשונה מזה שנים רבות שבאמת תמצא עצמה בזרועות מישהו שיודע מי היא.

כל שנותר לי הוא לוודא שהשלבים המוקפדים שבניתי יצאו לפועל בצורה מדויקת ומבוקרת ולהיזהר מלשונה המפולפלת של קתרינה, מחשש שתצליח לגרום לי לפלוט דברים מפלילים מוקדם מהמתוכנן.

הכביש התעקל לימין ולאחר מכן לשמאל. מכוניתי כאילו שטה עליו מעצמה. הדרך לבקתה הייתה מוכרת וידועה לי, אחרי הכל, נסעתי בה מדי בוקר וערב בתקופה האחרונה. חודשים שלמים צפיתי בה. עקבתי אחריה וידעתי בדיוק איך ומתי אחטוף אותה מהשקר בו היא חיה ואשחרר אותה ממנו. מזה שבוע שמיפיתי כל תמרור וסכנה במסלול נסיעתי, מוודא שדבר לא יקטע את השלמת חלומי עוד לפני שיתחיל.

שלחתי מבט חוזר אל המושב האחורי. כמעט ולא האמנתי שסוף סוף זה קורה. רגע האמת. הרגע שבשבילו למדתי פסיכולוגיה והתמחיתי בפסיכולוגיה של חטיפות וחטופים. פעימות לבי האיצו והדקות חלפו כאילו היו שניות קצרות וחסרות סבלנות שמיהרו להתחלף.

"הכל יהיה בסדר" אמרתי לעבר גופה המעולף כשהוצאתי אותה מהמושב האחורי וסחבתי אותה בזרועותיי אל הבקתה, מתוודע שוב לתווי פניה היפים "אני נשבע לך, קתרינה. מעכשיו הכל יהיה בסדר. רק עוד קצת ו..." השתתקתי כשנזכרתי שלא יכלה לשמוע אותי וחזרתי למנות את שלבי תוכניתי בראשי.

הנחתי את גופה הרדום ברכות על המיטה הגדולה שהכנתי במיוחד עבורה, קשרתי את כפות ידיה זאת לזאת ואת שתיהן אל רגלה של המיטה, מתחתי סביב עיניה כיסויי רך ונעים והתיישבתי בשיכול רגליים מפוחד בפינת החדר, מוטרף ממיליון מחשבות ודאגות.

ידעתי שבעוד מספר דקות היא צפויה להתעורר מתרדמתה ותהיתי מה יהיה אז. מה אם לא תסכים לשתף איתי פעולה? מה אם מוחה המיוחד יבעט וידחה את גרסתי לאמת? מה אם לא אצליח לגרום לה לראות את השקר בו בילתה את חייה? לעזאזל. מה אם תוכניתי תיכשל?

"ההמממ..." היא התפתלה מצד לצד כחצי שעה מאוחר יותר והזדקפתי לישיבה דרוכה מולה, משתדל לשמור על דממה ורק לצפות בתגובותיה הראשונות לחטיפתה "אמממ..." ניכר היה שעוד הייתה מעורפלת, אך עדיין, לא העזתי לומר לה מילה. ניצלתי את העובדה שעיניה היו מכוסות ולא רציתי שתדע שישבתי שם. לא רציתי לרמוז לה שהיא לא לבד בחדר.

חשוב היה לי שתדע שנחטפה עם כל המשתמע מהדבר. רציתי שתחשוש, שתיבהל ושלא תדע מה לחשוב על המצב. לפחות ביום הראשון. לפחות ברגעים הראשונים.

"מה לעזאזל?" היא חזרה להכרה מלאה כמעט מיד ונכשלה לשלוח יד ולהסיר את כיסוי העיניים שקשרתי עליה "מה זה? מי פה?"
שתקתי.
"אין לך מה לשתוק. אני יודעת שאתה פה, אני שומעת אותך" היא הסיטה את פניה ישירות לפינה בה ישבתי "אני שומעת אותך נושם, סוטה" היא קימטה את פניה בזלזול.
שתקתי.
"נו, אפס. תגיד משהו. כמה קטן הזין שלך אם חטפת אותי, קשרת את ידיי, כיסית את עיניי ועדיין, אתה לא מעז לומר לי מילה, הא, פחדן?"
התאפקתי לא להתגלגל מצחוק. היא כל כך חכמה. הוא אולי הצליח להשכיח אותי מראשה, אך לא הצליח לשנות את מאפייני האופי העיקריים שלה.
"אני פשוט לא מבינה, לוזר. לא עשית תחקיר לפני שהחלטת את מי לחטוף? מה בדיוק חשבת שתקבל עבורי?" היא חייכה, אך ידעתי לזהות את הזיוף בהבעת פניה.

רציתי ללמוד את תגובותיה לחטיפה וזכיתי לעשות זאת בענק.
נשימותיה היו קצובות ומהירות, היא זקפה את ראשה וניסתה לשחרר את קשירת ידיה בכל כמה רגעים, פניה התקמטו ונמתחו שוב לחיוך מזוייף והמילים שאמרה לא שיקפו אפילו במעט את הסערה שהתחוללה בתוכה.
"נו, אתה לא מבין שאני מרגישה אותך בחדר, תחתית המין האנושי? אתה חושב שתשיג כופר מכך שחטפת אותי? אתה מאמין שתסחט לך כמה גרושים בעינויים?" היא התגלגלה מצחוק, אך ניכר היה שלא בלב שלם "או שתתחיל לענות אותי או שתחשוב שנית, שפל מזופת שכמוך".
"את יודעת שהפה שלך פשוט מטונף? נראה לי שכדאי שתהיי בשקט" אמרתי לה בספרדית שוטפת, רגועה ומושלמת.
"אההה, אתה בכלל לא מדבר אנגלית? לא הבנת את מה שאיחלתי לך עד עכשיו? חבל. אתה רוצה שאתרגם לך לספרדית?" היא ענתה לי בדיוק באותה הלשון והמשיכה גם היא בשפה הספרדית "אם לא הבנת את מה שאמרתי, אחזור על זה בשפת האמא המזדיינת שלך. אמרתי שאם חשבת שיש לאבא שלי כסף לשלם לך כופר, עשית טעות ואם חשבת שחטפת מישהי שתתאים להיות איזו שפחת מין כנועה, כמו שאתה מבין, טעית פעמיים. כך או כך, טעית לחטוף אותי, י'פדופיל אומלל ומסכן".
"אולי כן ואולי לא" לא נתתי לה להרגיז אותי והמשכתי לדבר איתה בספרדית "בכל מקרה, הפה שלך מטונף".
"למה? כי אמרתי שיש לך זין קטן ואומלל. חשבתי שכדאי שתדע, שבדיוק כפי שידעתי שאתה יושב ומסתכל עליי, ידעתי גם את זה. בדיוק המזל שלי. להיחטף על ידי אימפוטנט עם זין בגודל של בוטן".
"אני מוכן לאפשר לך למשש את הכלי המרשים שלי כדי שתוכלי לדעת אם צדקת או לא בעניין גודלו".
"אני... איכס... לרגע רציתי לומר לך כן, רק כדי שתהיה לי הזדמנות למלוק לך את האשכים, אבל יש דברים שאני פשוט לא אהיה מסוגלת לעשות ולגעת בך זה אחד מהם".
"את אומרת את זה עכשיו, אבל מחר... אני מבטיח לך שמחר כבר תדברי אחרת".
"איך אדבר מחר, נאד מנופח?"
"באנגלית, קודם כל".
"אה, רגע... אז אתה כן מדבר אנגלית?" היא מיד חזרה לשפה שהכירה כשפת האם שלה, כיוון שמישהו דאג שכך תחשוב.
"אני מדבר אנגלית, אבל לא היום. היום אני מדבר ספרדית. אולי מחר, אם תסכימי לעשות כמה מהמשימות שיהיו לי עבורך, אסכים לדבר בשפה שאת כל כך אוהבת" עניתי לה בספרדית רהוטה.
"בחיי, אתה איש מסכן ואומלל" גם היא חזרה לספרדית.
"אני מצטער. אני יודע שכל זה לא נעים, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת".
"אל תתנצל, זבל, כי לא תקבל את סליחתי. תחטוף אותי, תשחרר אותי, זה כלל לא משנה" שפת גופה העידה על המתח בו שרתה "אתה הולך לסבול מכל שנייה שאני פה".
"אם את חושבת שהמילים המרושעות שלך גורמות לי סבל, את טועה ובלי קשר, את יודעת מה את צריכה לעשות עם..." קטעתי את דבריי כאשר כמעט פלטתי משהו שהיה גורם לה להבין מי אני, מוקדם משתכננתי שאחשוף זאת בפניה.
"אני יודעת מה אני צריכה לעשות עם מה, בן של זונת רחובות מסריחה? תשלים את המשפט שלך, זין גפרור שרוף ומצומק".
"אלוהים אדירים, קתרינה!" בחיי שנדהמתי ממנה "את מנשקת את אבא שלך עם הפה הזה?"
"בכל בוקר, נבלה סרוחה. אני מנשקת את האבא המושלם שלי בכל בוקר עם הפה הזה ואחזור לעשות זאת ממש בקרוב, כשאתה תירקב בכלא".
"יש לי חדשות בשבילך, את טועה" קמתי רותח מזעם על רגליי "את כל הזמן פאקינג טועה!" צרחתי עליה את הזעם שהצטבר בי במשך השנים ויצאתי מהחדר בטריקת דלת.

לעזאזל.
לא הייתי צריך לכעוס עליה. היא עושה את הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות וזה להילחם או להתגונן מפני החוטף שלה, אבל לא הייתי צריך לכעוס עליה. אם לומר את האמת, לא עליה כעסתי, אלא על אותו אחד שהיא מכנה 'אבא'.

אם הכל ילך כמתוכנן, גם היא תראה אותו כפי שהוא. יצור נבל ושפל שכמוהו לא פגשתי מימיי.

"מה קרה, אפס? נגעתי בעצב חשוף? אבא שלך לא חיבק אותך בילדותך?" היא צחקה וקראה מתוך החדר בו הייתה קשורה לאחר שיצאתי ממנו "אבא שלך לא אהב אותך?" היא המשיכה לצעוק בספרדית, אבל כבר לא נתתי למילותיה לגעת בי. מספיק היה שהצליחה לגרום לי לדבר איתה כשתכננתי רק לשבת ולצפות בתגובותיה.

היא הייתה כל כך חכמה, כל כך מדויקת.
על פי כל התיאוריות שחקרתי, אם באמת הייתי עבריין שחטף אותה, לבטח כל הדיבורים האלה היו מוציאים אותי מחשיבה שקולה וכשחושבים מתוך סערת רגשות, עושים טעויות, כאלה שמובילות לתפיסה. בסוף, כמעט כולם נתפסים.
היא הייתה פשוט מבריקה.

"אוי אוי אוי" היא לא הפסיקה "אבא שלי אנס אותי כשהייתי קטן, אז אני אחטוף נערות צעירות ואאנוס אותן כדי שאוכל להרגיש טוב עם עצמי".
"אני לא מתכוון לאנוס אותך" הכנסתי את ראשי דרך חריץ קטן שפערתי בדלת חדרה "ואני מצטער שצעקתי קודם".
"אתה... מצטער?" קולה נשמע מהוסס והיא הפנתה את ראשה אל המקום ממנו דיברתי אליה.
"כן. לא הייתי צריך לצעוק עלייך. כל המצב הזה הוא לא באשמתך והכעס שלי לא מופנה כלפייך".
"אתה באמת חושב שכל המצב הזה לא באשמתי?" חיוכה העדין גרם ללבי להחסיר פעימה "חתיכת מטומטם. אני לא צריכה אותך כדי לציין את המובן מאליו. המצב הזה הוא באשמתך".
"לא, קתרינה. לא אני אשם במה שקורה פה עכשיו".
"זאת הפעם השנייה בה אתה קורא לי קתרינה וזאת לא אני".
"זאת כן".
"אני לא קתרינה, אדיוט ומי אתה לעזאזל? מי אתה ולמה רק מחר נדבר אנגלית?"
"את קתרינה, אני מישהו שאת מכירה וגם מישהו שמכיר אותך ורק מחר נדבר אנגלית כיוון שאני לא רוצה שתדעי מי אני, עד שאסיר ממך את כיסוי העיניים".
"מה אתה אומר, לוזר מחוצ'קן ומכוער? מחר תסיר ממני את כיסוי העיניים?"
"כן".
"זה לא מרגיע אותי בכלל, חולה נפש מעוות ומעורער".
"למה לא?"
"כי זה אומר שאתה לא חושב שאצא מפה בחיים כדי לספר לרשויות מי אתה ומה עשית לי. זה אומר שאתה לא חושש לחשוף את עצמך בפניי" איזה מוח מיוחד יש לה!
"זהו? זה כל מה שיש לך לומר לי? בלי איזו קללה עסיסית או איחול של מוות בייסורים?"
"לא בקול רם, בכל אופן. הרגע החלטתי שאם מחר אראה מי אתה, אולי כדאי שאפסיק לגרום לך לרצות להרוג אותי".
"אני לא רוצה להרוג או לאנוס אותך, קתרינה".
"תקשיב לי טוב, כיוון שנדמה לי שרמת המשכל שלך היא פשוט... סליחה" היא כחכחה בגרונה והמשיכה "תקשיב לי טוב. יש לך טעות בזיהוי. אני לא קתרינה, אין למשפחה שלי כסף לשלם לך ואני בכלל לא דוברת ספרדית".
"אז איך זה שאת דוברת ספרדית?"
"לא... זה... כלומר... אני יודעת ספרדית, אבל לא דוברת את השפה" היא הצליחה להצחיק אותי "נו, תפסיק לצחוק, אני רצינית ואתה מתנהג כמו ילד מטומטם!" התפתלותה העצבנית, בהיותה עוד קשורה לאחת מרגלי המיטה, הצחיקה אותי עוד יותר "אוייש, פשוט תצא ותניח לי לקלל אותך מצידה השני של הדלת. היה טוב יותר לפני שחזרת לכאן".
"בסדר" התפקעתי מצחוק כשיצאתי.
"ואל תחזור לכאן שוב הערב. אל תחזור!" היא צרחה אחוזת טירוף "אתה יודע מה? תחזור רק מחר, כשתהיה מוכן לדבר בצורה ברורה יותר" היא ירתה אל עבר גבי.
"בסדר".
"ובאנגלית!" היא הוסיפה ממש כשהדלת נסגרה.
"בסדר".
"ו... אל תסיר ממני את כיסוי העיניים, טוב?" היא הורידה מהר מאוד את נימת דיבורה וזיהיתי שנמלאה חשש.
"בסדר" לחשתי אל הדלת הסגורה, חייכתי והתיישבתי על הספה.

צורת החשיבה שלה תמיד הייתה יוצאת דופן והדרך בה בחרה לנתח את המצב מבחינת התנהלותה הפסיכולוגית הייתה לא פחות מאשר מעוררת השראה.

"פסיכי?" היא קראה לי באנגלית ולא עניתי לה "פסיכי? אתה שם?" היא המשיכה באנגלית רהוטה.
"אנגלית תהיה חלק מהשיחה שלנו רק מחר קתרינה" עניתי בספרדית.
"אני נשבעת לך שאני לא קתרינה ושיש לך טעות בזיהוי" לא הבנתי איך לא ראתה שהספרדית נשפכה ממנה כאילו מעולם לא הפסיקה לדבר את השפה.
"אני מאמין לך, קתרינה. אני מאמין שהיום, את מוכנה להישבע בכך, אבל בעוד שבועיים הכל יראה לך אחרת".
"בעוד שבועיים?" היא חזרה לאנגלית.
"נסי לישון קצת. מחר נמשיך את השיחה בשפה שאת כל כך אוהבת" התעקשתי לא לגלוש אל אנגלית מחשש שתזהה את קולי ויצאתי אל המרפסת.

זה לא שחשבתי שתזהה אותי מיד אם אדבר איתה אנגלית, אך גם לא רציתי לקחת את הסיכון הזה. חשוב היה לי שתאמין שהחטיפה אמיתית, שתשנא אותי לפני שתדע מי אני וכיוון שמעולם לא שמעה אותי מדבר בספרדית, זה היה מבחינתי פתרון מושלם.

התיישבתי על אחד מכיסאות הנדנדה והבטתי ביער הגדול שנפרש לפניי. שעות ארוכות ביליתי שם, על אותו כיסא מול אותם עצים. בכיתי איתה כשיללות נשמעו מחדרה, התכווצתי בתוכי כששלחה לי שלל ברכות ואיחולים של חיים מלאי כאב וסבל וקיוויתי שצדקתי ושמחר הכל יהיה ברור יותר. דקות אחדות לאחר מכן, כאשר סוף סוף עטף השקט את היער בו חייתי בתקופה האחרונה, הנחתי שנרדמה.

אולי מחר, כשתגלה מי אני, תבין שאני לא מתכוון להרע לה ותשתף איתי פעולה.

שבועיים מחייה. זה כל מה שאני צריך ממנה. שבועיים מחייה שיראו לה שאלו כבר מזמן לא החיים שלה.  

מר בריגס

קייט מעולם לא איחרה להגיע הביתה. מעולם לא.

היא הייתה הילדה הכי אחראית ועניינית שהכרתי והתגאיתי כל כך על שהייתה שלי. לרגע לא חשבתי שהתעכבה בדרך או נפגשה עם חברה. באותו יום, כשלא שבה הביתה, ידעתי שמשהו קרה ושהייתי חייב לפעול ומהר.

"מוקד תשע–אחד–אחד, שלום. מה מקרה החירום שלך?"
"הלו? כן... אמממ... שלום... זאת הבת שלי".
"מה קרה לבת שלך, אדוני?"
"היא נעלמה".
"מתי בפעם האחרונה ראית אותה?"
"היום בבוקר כשיצאה ללימודים שלה".
"אדוני, כדי שנוכל להגדיר מישהי כנעדרת, צריכות לעבור עשרים וארבע שעות או צריך לקרות איזה אירוע מחשיד שירמוז כי נחטפה או משהו בסגנון".
"היא לא חזרה הביתה מהלימודים. הטלפון שלה לא זמין. משהו קרה לה. אני יודע את זה".
"קרה משהו שגרם לך לחשוש לחייה?"
"את לא מבינה. היא מעולם לא איחרה לחזור הביתה. את לא מכירה אותה. את לא מכירה את קייט. משהו בטוח קרה לה".
"אדוני, בת כמה הבת שלך?"
"היא בת עשרים וארבע".
"אדוני? שמעתי נכון? אמרת שהבת שלך בת עשרים וארבע?"
"כן, כן. והיא לא חזרה הביתה".
"אתה מתקשר כדי לדווח שבתך בת העשרים וארבע לא חזרה הביתה מאז שעות הבוקר?"
"כן" נימת דיבורי הפכה פחות ופחות היסטרית ככל שהמוקדנית עזרה לי להבין שאולי תגובתי הייתה מוגזמת.
"אדוני, אני מבינה שאתה הורה מודאג ובלי להביע חוסר כבוד, אני רוצה לוודא שאתה מבין שהשעה חמש ורבע אחר הצהריים".
"אני מבין, אבל זה מאוד לא אופייני לה. את לא מכירה אותה".
"זה נכון, אדוני. אני לא מכירה אותה, אבל הייתי פעם בת עשרים וארבע ולמדתי בקולג'. היא בטח סתם מתעכבת".
"באמת? למדת בקולג' וזה מה שאת עושה בחיים?" פלטתי משפט שהיה מתאים יותר לקייט לומר וחייכתי לעצמי.
"אדוני, זה לא מקרה חירום".
"עדיין לא או שבעצם, את לא יכולה לדעת את זה" תיקנתי אותה.
"אני מציעה שתנסה ליצור קשר עם בתך ואם לא תצליח, זה הזמן לחייג לכמה מחברותיה ללימודים" היא השלימה וניתקה את השיחה בברכת יום טוב ממורמרת.

היא לא חושבת שהייתי עושה זאת אילו הדבר היה כל כך פשוט לעשייה? כנראה בגלל זה היא מוקדנית בתחנת משטרה, לאחר שלמדה מקצוע כלשהו בקולג' ואינה עוסקת בו.

נכון שסביר להניח שבחורה בגילה תהיה מוקפת חברות, אבל קייט מעולם לא מצאה עניין בבנות גילה. אני לא יכול לומר שמעולם לא היו לה חברות, אבל אני יכול לומר בוודאות שבשנים האחרונות לא הייתה אף אחת שענתה לתואר הזה או אפילו התקרבה אליו.

החושך כבר החל לרדת על השכונה השקטה שלנו ועדיין, הנסיכה לא חזרה אל הממלכה שלה. עשיתי כל מה שהיא דרשה ממני והיא לא חזרה כדי לראות את זה.
מעולם לא הייתי במצב כזה.

לרגע לא עלו בדעתי כל אותם הסברים פשוטים שהורים אחרים יכולים להתנחם איתם במקרים כאלה, כיוון שידעתי שהיא הרבה יותר אחראית מזה. היא לעולם לא תיתן לסוללת הטלפון שלה להתרוקן, היא לא תישאר לשבת עם חברים למפגש לא מתוכנן, בוודאי לא מבלי להודיע לי על כך ואם לומר את האמת, היא גם תעדיף לקפוץ מהגג מאשר לשבת עם חבריה ללימודים יותר משהייתה צריכה.
היחיד שהייתה מוכנה לבלות איתו שעות ארוכות מחוץ למסגרת הלימודים היה איידן, אך לא ידעתי איך ליצור איתו קשר.

"שלום, פרופסור תומפסון מדבר" המרצה האהוב על קייט ענה כמעט מיד לשיחת הטלפון שלי לאחר שמצאתי את מספר הטלפון שלו באתר בית הספר לרפואה בו למדה.
"שלום, אה... פרופסור תומפסון?"
"אם הייתי כל אחד אחר, למה שאענה כך לשיחתך?" יכולתי להבין למה היה המרצה האהוב עליה.
"מדבר אביה של קייט בריגס".
"אתה בטוח? אתה לא נשמע כמו אבא שלה".
"איך אבא שלה אמור... סליחה. זה לא חשוב. האם קייט הגיעה הבוקר ללימודים?"
"בוודאי. היה היום בוחן חשוב מאוד באנטומיה. היא לא הייתה מפספסת אותו".
"כן, כן... אני יודע. פשוט... היא לא חזרה הביתה עדיין".
"אוקיי..." נימת דיבורו הייתה מהוססת "אני לא כל כך מבין למה... כלומר... איך אני יכול לעזור בעניין?"
"רציתי לשאול אם אתה יודע איפה היא?"
"למה שאני אדע איפה..." הוא עצר רגע מדבריו כשצופר משאית שחלפה אותו הפריע והמשיך לאחר כמה רגעים "אדון בריגס, אני לא שומר מעקב אחר מיקומם של הסטודנטים בסיום שעות הלימודים. אפילו לא על המוצלחים שביניהם כמו בתך המבריקה".

בכל יום אחר, זה היה משפט שהיה גורם לי למלא את ריאותיי באוויר מלא גאווה ולהתענג עליו, אך בתי, הבחורה המבריקה עליה דיבר, לא שבה לביתה וידעתי שעד שתעשה זאת, גם החיוך לא ישוב אל פניי.

"פרופסור, אני בטוח שאתה מבין עד כמה אחראית קייט ועד כמה זה לא אופייני עבורה לא לחזור הביתה בשעה כזאת".
"מר בריגס, אני מאמין שאתה עושה מהומה גדולה על לא דבר. השעה חמש וחצי אחר הצהריים. אתה מודע לזה, נכון?"
"כן, כן" גם הוא, כמו אותה מוקדנית אווילית, אינם מכירים את בתי כמוני ולא יכלו להבין עד כמה זאת הייתה התנהגות יוצאת דופן עבורה "אם אינך יודע דבר על מקום הימצאה, תוכל אולי לעזור לי למצוא את איידן? הוא הבחור היחיד שהיא לומדת איתו בשעות הערב. אני מקווה שיוכל לעזור לי להבין היכן היא".
"שוב, מר בריגס, אינני יודע את מיקומם של..."
"פרופסור תומפסון" זנחתי את הנימה ההיסטרית ואימצתי לעצמי אחת אחרת, תקיפה יותר "אינני זקוק לחזרה מטופשת על אותו משפט שכבר נאמר בשיחתנו. בתי לא חזרה אל מקום מגוריה בשעה שבה הייתה אמורה, בשעה שבה חזרה הביתה מזה כמעט שלוש שנים. אם תוכל בבקשה להקשיב לדבריי, לענות על שאלותיי ולעזור לי ותו לא, אודה לך".
"עכשיו אתה נשמע כמו אביה של גברת בריגס" ניכר היה שחיוך נסוך על פניו ממשמע קולו.
"תתרכז, פרופסור. איידן. אני צריך למצוא את איידן".
"אני לא נמצא על יד הרשומות שלי כרגע, אך אם תמתין כחצי שעה, אשלח לך את מספר הטלפון ליצירת הקשר איתו, על פי רישומי המשרד בבית הספר לרפואה".
"תודה רבה לך, אדוני".
"בשמחה. דרישת שלום לבתך המבריקה" הוא הוסיף.
"אני אשמח למסור לה את ברכתך כמה שיותר מהר".
"אל תדאג, מר בריגס. אני בטוח שבקרוב היא תחזור עם הסבר הגיוני יותר או פחות למעשיה".
"אני מקווה שזה נכון".
"ואם יורשה לי להוסיף משהו" הוא המשיך בלי לחכות לאישור כלשהו ממני "אני מהמר שהיא סוף סוף עשתה משהו שובבי, חסר אחריות או אפילו מסוכן. אם הייתי אביה, הייתי רואה זאת כצעד בכיוון הנכון עבורה ולא כמשהו שדורש תיקון".
"אתה לא מצליח להבין שמשהו קרה לה, הא?"
"אני מבין, מר בריגס. אני מבין שאתה מאוד מודאג כרגע. אני רק אומר שכשהיא תחזור הביתה..."
"פרופסור תומפסון" קטעתי אותו "קודם, כשניסיתי להיות מנומס, תהית איך אני יכול להיות אבא שלה. כעת, משאתה מנסה להרגיע אותי, תשמח לדעת שאני תוהה איך אתה הגעת להיות המרצה האהוב עליה" מיהרתי לנתק את השיחה לפני שהספיק להגיב לי בעניין וחזרתי להביט ברחוב המחשיך מבעד לווילון שבסלון דירתי.

כל כך רציתי להשמיע את התרועה הקבועה שלנו שהייתה מקבלת את פניה בכל יום כשחזרה הביתה לאכול איתי את ארוחת הצהריים המאוחרת שלה, אך השעה הלכה והתקרבה לשש בערב ולא התקבל שום סימן חיים מבתי.

כעשר דקות לאחר מכן, הודעת טקסט שנכנסה אל מכשיר הטלפון הסלולרי שקייט רכשה עבורי, גרמה לי לרוץ במהירות אל פינת האוכל ולקרוא את הכתוב בה.

"מר בריגס, אני מצרף את פרטי ההתקשרות עם איידן ומתנצל אם הבעתי חוסר רגישות כלפי הדאגה שלך. אני מקווה שטענותיי יופרכו, אבל אני באמת ובתמים חושב שחששותיך מופרזים ושכדאי שתיתן לקייט את ההזדמנות למרוד במסגרות המוקפדות שהציבה לעצמה.
בכבוד רב,
פרופסור תומפסון".

בלה, בלה, בלה.
כך הייתה מתארת קייט את כל מה שכתב לי והייתה מוסיפה בטח איזו קללה עסיסית או שתיים בטענה שהיה צריך לשלוח את פרטיו של איידן מוקדם יותר.

"ערב טוב, איידן מדבר. מי על הקו?" הוא ענה לשיחתי.
"איידן? זה מר בריגס".
"מר בריגס? אבא של קייט?"
"כן" נעים היה לי לשמוע שוב את תיאור תפקידי בחייה של בחורה יוצאת דופן כמו זאת "היא איתך?"
"מי?"
"קייט. היא איתך עכשיו?"
"לא. היא הלכה הביתה".
"מתי? רק עכשיו?"
"מה פתאום. היא חזרה הביתה מיד בסיום הלימודים, כרגיל".
"היא אולי הלכה הביתה, אך היא לא הגיעה הביתה".
"מה זאת אומרת? דרכנו התפצלה לפני כשלוש-ארבע שעות מול סניף הסטארבקס שלנו. אתה בטוח, מר בריגס?"
"ובכן, אני בבית ו... היא לא פה אז... אני בטוח" השתדלתי לענות לו בצורה מכובדת, כיוון שנראה היה כי הוא היחיד שהבין עד כמה היעדרה של קייט צריך היה להדאיג.
"זה מאוד מוזר. חכה, אני אחייג אליה".
"אין צורך, היא לא זמינה" גלגלתי עיניים בחוסר סבלנות אל מול הצעתו הטריוויאלית "השיחות הנכנסות עוברות ישירות אל התא הקולי שלה".
"מה?!" שמחתי לשמוע את הפליאה בקולו בידיעה שסוף סוף מישהו הבין את חומרת המצב "אם כך, משהו לא בסדר".

ניתקתי עם איידן את השיחה לאחר שאמר כי ייקח את רכבה של אמו ויגיע אל ביתנו בחצי השעה הקרובה, אך הפעם לא חזרתי לצפות לשובה בחלון. ההמתנה לבואה המבושש הייתה קשה לי מדי.

נכנסתי אל המטבח ובלית ברירה, מזגתי לעצמי קצת מכל אחד ממרכיבי המנה שבישלתי עבור שנינו ונשלחתי לזיכרונות שכבר הספקתי לשכוח.

נזכרתי ביום בו עברנו לגור בדירה הקטנה הזאת.
לא הייתי צריך אז דבר מלבדה. מלבד בתי היפה שהייתה אז רק בת ארבע וחצי.

"אני רוצה הביתה" היא בכתה בכי תמרורים.
"הגענו הביתה, מתוקה שלי. זה הבית החדש שלנו" ליטפתי את שיערה, מקבל בהבנה את העובדה שתקופת ההסתגלות לא תהיה קלה עבורה.
"לא, זה לא הבית שלי. יש לי בית אחר" היא התעקשה והביטה סביב "הבית שלי לא נראה ככה בכלל ואתה גם יודע את זה כי ראית את הבית האמיתי שלי!"
"זה הבית החדש שלך ומעכשיו תגורי איתי. את זוכרת שאימצתי אותך מבית היתומים? את זוכרת, קייט?"
"קייט?"
"כן. פה בארצות הברית יקראו לך קייט".
"קייט?" היא חזרה על שמה במצח מקומט.
"כן. מהיום את קייט ואני אהיה האבא שלך".
"אבל יש לי כבר אבא ויש לי גם אמא".
"אני מצטער, מתוקה שלי. היו לך הורים, זה נכון, אבל... עזבי. זה בכלל לא חשוב. אימצתי אותך ואני מבין שיהיה לך קשה".
"יש לי הורים".
"אני אחבק אותך ואנשק אותך, אקנה לך מתנות ואעבור איתך את כל הלילות הקשים שבדרך, עד שתהיי גאה לקרוא לי אבא שלך".

תקופת ההסתגלות של קייט לא דרשה זמן רב כפי שחשבתי.
כחודש מאוחר יותר היא כבר חייכה בפה מלא, מצאה לה חברים חדשים בשכונה ובבית הספר וקראה לי אבא בלי לחשוב פעמיים על החיים שהיו לה לפניי.

רק לעזאזל, למה היא לא חוזרת הביתה?

קייט

הכיסוי שנקשר על עיניי הקשה עליי לשמור אותן פקוחות. קשירת הידיים שלי איפשרה לי לשבת בצמוד לקיר או לשכב בתנוחה מאוד לא נוחה וחוסר האונים מכך שלא היה דבר שיכולתי לעשות מלבד להקניט אותו, היה משהו שמעולם לא ידעתי להתמודד איתו.

ניסיתי לשחזר את קולו של החוטף בראשי, לחבר פיסות מילים ומשפטים שאמר לכדי ניסיון לגלות את זהותו או לפחות למצוא רמז למקור ההיכרות שלנו, אך ללא הצלחה. הוא שב ואמר שהוא מכיר אותי וכיוון שלא נשמע כמו מישהו ששנא אותי, חששתי שמישהו שלמדתי לאהוב יעמוד מאחורי מעשה שכזה, חשש שהיה גדול מנשוא באותו ערב.

הנחתי את ראשי על הכר והתאמצתי להאזין לקולות שסבבו אותי, אך רק השקט נכח סביבי.
אף מכונית לא חלפה ברחוב, לא נשמעו קולות של שכנים, עוברים ושבים וגם לא של כלבים נובחים או פעמון כנסייה שיכול היה לרמז לי על מיקומי בעולם. בכל זאת, התאמצתי להאזין בדריכות לדממה המעיקה עד שהתשישות ניצחה אותי. חלום התערבב עם מציאות ונרדמתי.

אינני יודעת כמה זמן חלף עד שתמונות קשות שהספקתי לשכוח שבו והבזיקו מבעד לעיניי הסגורות.
שנים חלפו מאז ראיתי את התמונות האלו בפעם האחרונה. סיוטים שהיו פס הקול של ילדותי ועם השנים הלכו והתמעטו ועכשיו... עכשיו הם חזרו.

"פסיכי! פסיכי, אתה פה?" קראתי בקול "איש אומלל שהולך לשבת הרבה שנים בכלא! אתה פה, לוזר?" לא שמתי לב ששאלתי אותו באנגלית, עד שענה לי בספרדית.
"כן" הוא לחש לפתע כל כך קרוב אליי עד שנבהלתי ומיהרתי להתיישב כמה שיותר רחוק מהבל פיו.
"סוטה" מלמלתי מתנשפת.
"שוב החלומות הרעים העירו אותך?"
"לא" ניסיתי להסדיר את נשימתי "ממש לא" שיקרתי.
"אז למה את לא ישנה?" לא החלטתי אם דיבורו הרגוע הרגיז או סקרן אותי.
"המממ... תן לי לחשוב... אולי העובדה שנחטפתי קצת מפריעה לי לישון? חשבת על זה, או שהמוח שלך התאים את גודלו לזין שלך ואתה לא ממש מסוגל לבנות מחשבה נכונה?"
"קתרינה, אני חייב לציין שיש לך אובססיה עם גודלו של איבר המין שלי. את חייבת לנסות להבין למה" התרגזתי שתשובתו השנונה הצחיקה אותי.
"אני... מה..."
"אני אשאל אותך שוב ותרגישי נוח לשנות את תשובתך הראשונה לשאלתי הקודמת. את בטוחה שאת לא מעוניינת למשש אותי קצת?"
"כן, אני בטוחה. אדיוט".
"והחלומות הרעים שוב העירו אותך?"
"לא היו לי שום חלומות רעים" מוזר היה לי שהשתמש במילה 'שוב' כשתיאר אותם, כאילו ידע שרדפו אותי כל חיי.
"לא, קתרינה. זה לא נכון".
"אמרתי לך שקוראים לי קייט ואמרת שהיום נדבר אנגלית".
"אמרתי שאם תשתפי איתי פעולה, מחר נדבר אנגלית, אבל  את לא ממש משתפת פעולה והמחר עוד לא ממש הגיע, קתרינה".

ממשמע קולו, הבנתי שישב ממש לצד מיטתי.
רציתי להושיט לעברו את ידיי ולשרוט את פניו, אך קשירת זרועותיי לא איפשרה זאת ולא רציתי לתת לו ליהנות מכך שהצליח להכשיל ניסיון בריחה כלשהו שלי.
"כמה זמן אתה כבר כאן, לצידי?"
"רק בדקות האחרונות. רק מאז ששמעתי כי החלומות הרעים חזרו להטריף את מנוחתך".
"ומה אתה עושה פה עכשיו? אני ערה. מנוחתי כבר לא מוטרפת, אז קום ולך" הסטתי את ראשי לכיוון הנגדי ממנו ולפתע הזדעזעתי מהתמונה שהצטיירה בדמיוני "אוי, אלוהים".
"מה קרה?"
"פתאום חשבתי על משהו. מחשבה קשה. קשה יותר מכל אחת אחרת שראיתי בחלומי ו... אני מקווה שהיא לא נכונה".
"מה חשבת?"
"חשבתי ש... דמיינתי אותך כשאתה... אוי, פסיכי. בבקשה תגיד לי שאתה לא משפשף את הזרג המצומק שלך בזמן שאתה מסתכל עליי ישנה".
"איזו תמונה ראית בחלומך, קתרינה?" יכולתו לדלות בפינצטה את העיקר מהתפל בדבריי הרשים אותי מאוד, אך לא הייתי מוכנה לחלוק איתו את התמונות ששרטו את נפשי.  
"תגיד לי, אתה לא מקשיב לכלום או שכלום לא מצליח להגיע למוח המוגבל שלך? לא קוראים לי קתרינה. אמרתי לך כבר ששמי קייט" צמרמורת מוזרה חלפה בי כשביטאתי את השם הזה בקול רם.
"את טועה, קתרינה, אבל כדי שאוכל להוכיח לך את זה, את חייבת לשתף איתי פעולה" קולו העדין עשה הכל מלבד להפחיד אותי.

מהרגע בו הבנתי שנחטפתי, הוא לא איים עליי, לא הכאיב לי ולא עשה דבר כדי לגרום לי לחשוב שקיים חשש לחיי. המילים שאמר לי היו מרגיעות, השאלות שהפנה לעברי העידו כי היה אכפת לו מאותה קתרינה עליה דיבר וקיוויתי שכאשר יבין כי טעה בזהות החטופה שלו, החוויה המוזרה הזאת תסתיים.

"עצמי את עינייך" שמעתי את קולו ונידמה היה לי ששינה את זווית ישיבתו כך שהיה ממש לפניי.
"בוא נאמר שעצמתי אותן, פסיכי" הזדקפתי לישיבה על המיטה "תגיד, זה לא מעצבן אותך שאני קוראת לך כך? לא יהיה פשוט יותר אם תאמר לי את שמך?"
"סגרי את עינייך, קתרינה" שוב הוא דבק בעיקר ולא אפשר לי להוציא אותו מדעתו "בבקשה ממך, שתפי איתי פעולה".
"טוב. עצמתי אותן" שיקרתי וחייכתי בידיעה שכדי לדעת אם עשיתי כרצונו, הוא יצטרך להסיר ממני את כיסויי העיניים.
"עכשיו אבקש שתנשמי עמוק" משום מה, עשיתי זאת "ועכשיו שוב. נשמי עמוק" קולו הרגיע את העצבים שבערו בקרבי וככל שהמשיך וביקש ממני למלא את גופי באוויר, כך עיניי רפו ונעצמו מעצמן, מאפשרות לי להתרכז בקולות הכניסה והיציאה של הנשימה מגופי.

דקות ספורות הוא רק המשיך וביקש שאשאף ואנשוף אוויר בקצב שהכתיב לי ובסופן הרגשתי מסוחררת.

"קתרינה" הוא לפתע לחש בצמוד לאוזני.
"אני קייט" לחשתי בתגובה, מחקה את הדרמטיות שבקולו.
"קתרינה" אותה צמרמורת מוזרה שוב תקפה את כל חלקי גופי כשהמשיך ולחש את השם שהתעקש שהיה שלי.
"קייט. קוראים לי פאקינג קייט, פסיכי" הרמתי עליו את קולי בצעקה מלאת תסכול "אההההההה" השתוללתי כמו חיה פראית, קשורה אל המיטה.
"סיימת?"
"לא. לא סיימתי כיוון שאני קייט. קוראים לי קייט" התאכזבתי מעצמי שסכר הדמעות נפרץ. שובלים מלוחים זלגו על לחיי ללא כל שליטה או מעצור והעידו כנגד רצוני על חולשתי מולו.
"עכשיו, כשאת רגועה, נשמי עמוק שוב".
"לא!"
"הכל בסדר. את פשוט יצאת לרגע מריכוז, קתרינה".
"אני לא יצאתי מריכוז, אני פשוט לא..." לא היה לי ברור למה, אבל עצרתי לפתע.

קתרינה.
משהו בשם הזה נשמע לי פתאום אחר. מוכר. שייך.

"מי זאת קתרינה?" שאלתי אותו, זונחת את הצורך להוסיף עלבון בסיום כל אחד ממשפטיי אליו.
"את התשובה לשאלה הזאת, את תספקי. מי זאת קתרינה?"
"אני מבינה שאתה חושב שזאת אני, אבל אתה טועה. אני מצטערת שקראתי לך פסיכי. למעשה, אתה נשמע בחור חביב ואינטליגנטי למדי. אני מבינה שהיא הייתה חשובה לך מאוד, אבל אני מצטערת לומר לך שאני לא היא".
"אם את כל כך בטוחה בזה, למה את מפקפקת בדברייך?"
"אני לא מפקפקת בכלום, אני פשוט..." נשמתי עמוק.
"את פשוט לא בטוחה אם זה נכון או לא" הוא ניצל את נשימתי כדי להשלים את משפטי והיה לא פחות ממדויק.

לא ידעתי איך להסביר את התחושות שלפתע עטפו אותי למשמע השם הזה וחזרתי לומר אותו לעצמי בראשי פעם אחר פעם אחר פעם. קתרינה, קתרינה, קתרינה...

"ספרי לי מה הייתה התמונה בחלומך, קתרינה?" שאלתו החוזרת והרוגע שהשרו עליי הנשימות, גרמו לי לענות לו בשליפה, בלי שום מעצורים.
"היה בה דם. תמיד יש בה דם. המון המון דם".
"זאת לא הפעם הראשונה שהתמונה הזאת מופיעה בחלומותייך, נכון?"
"נכון" משהו בי רצה להפסיק לדבר איתו, אך הדרך בה פנה אליי לא איפשרה לי לעשות זאת.
"את יכולה לומר לי של מי הדם בחלומך?"
"לא".
"את לא זוכרת פרטים נוספים על התמונה הזאת?" שוב הבזק של אותה אישה מדממת חזר והבהיל אותי. ייחלתי כל כך לרגע בו יוסר ממני כיסוי העיניים שיגאל אותי מהחושך אליו נידונתי וחששתי ששוב אראה אותה מתבוססת בדמה על הרצפה המוכרת מבלי שאדע מדוע היא לא נותנת לי מנוח.
"אני רואה אותה. אני רואה כמה אנשים, אבל אלו דמויות שאני לא מכירה".
"את בטוחה בזה?"
"כן. אני רואה את הפרצופים שלהם בבירור, תמיד ראיתי אותם, אבל הם דמיוניים. כלומר, הם שחקנים. מסרט או משהו".
"את בטוחה בזה?"
"כן. לא הכרתי את האנשים האלה מימיי".
"אני חוזר ושואל, קתרינה, את בטוחה בזה?"
"כן" עניתי, נדהמת מכך שהשפה הספרדית נשפכת ממני בלי כל בעיה והנחתי את ראשי על הקיר שהיה מאחוריי.

שנים.
שנים סבלתי מתמונות הזוועה האלה, אך לאחרונה זכיתי לשקט מצידן. בתקופות קשות, תקופות בהן שריתי תחת מתח, עצבים או חשש כלשהו, הן חזרו והעיקו על שנתי ואבי היה היחיד שיכול היה להרגיע אותי ולגרום להן להיעלם לפרקי זמן ממושכים. עשר שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה שלוליות הדם גרמו לי להתעורר בזיעה קרה ולרוע מזלי, אבי לא היה שם כדי לעזור לי להירגע.

"את רוצה לשתות משהו קר?"
"לא".
"את צריכה להתפנות?"
"לא" שיקרתי.
"אם כך, חזרי לישון קתרינה" הוא נשמע מחויך "אני מבטיח שמחר הכל יהיה יותר ברור ונעים" שמעתי את המשך משפטו ממיקום רחוק יותר ממני ונתקפתי בהלה כשהבנתי שהחל להתרחק ממני.
"אולי תישאר איתי קצת?"
"את חוששת לחלום שוב?"
"אני לא בטוחה אם..." קשה היה לי לשקר ולומר לו שלא.
"אני מצטער, אבל אשאיר אותך לבד, קתרינה. אני מאמין שחשוב שתראי את התמונות האלה שוב".
"אתה רוצה שיהיה לי קשה?! אתה תשמח לשמוע ששנתי הופרעה על ידי תמונות של אישה יפה, שוכבת על רצפת המטבח, מתבוססת בדמה?"
"כן".
"אם כן, אני חוזרת בי מהתנצלותי כיוון ששמך אכן הולם אותך. שיהיה לך לילה טוב, פסיכי".
"לילה טוב גם לך, קתרינה" שמעתי שסגר אחריו את הדלת ונותרתי לבדי.

הנחתי את ראשי על הכרית הרכה ונשלחתי לזיכרון הפעם האחרונה בה שנתי הופרעה על ידי אותו סיוט.
"אני כאן, קייט. הכל בסדר, אני כאן" התעוררתי כשאני חבוקה בזרועותיו של אבי. הייתי אז בת ארבע עשרה לערך ושברון לב שחוויתי החזיר אליי גם את התמונות הרעות הללו.
"למה? למה אבא? למה זה שוב קורה?"
"זאת אשמתי, נסיכה שלי. לא הייתי צריך לתת לך לראות את סרט האימה הזה כשהיית קטנה. אני מתנצל".
"אבל... אבל..." התמונות, שהיו כל כך מוחשיות חזרו והבזיקו במוחי "למה זה לא עובר, אבא? כבר ראיתי סרטים מפחידים מאז והם לא השפיעו עליי כך. אני רוצה לא לראות את זה יותר. למה זה לא עובר?"
"זה לא אמיתי, נסיכה שלי. את זוכרת? חזרי אחריי. זה היה רק סרט אימה וגם לא אחד מושקע במיוחד".
"זה היה רק סרט אימה לא מושקע".
"בדיוק, קייט. אלה לא סיוטים אלא תמונות מסרט שלא היית אמורה לראות".
"כן. אלה רק תמונות מסרט. סרט שבכלל לא הייתי צריכה לראות" חזרתי אחריו "וכל זה בכלל אשמתך" הוספתי כועסת שלא היה הורה אחראי יותר תוך ידיעה שיכול היה לחסוך ממני את כל הצער הזה.
"בדיוק" הוא צחקק "את תמיד מרגישה טוב יותר אחרי שאת מאשימה אותי בעוולות העולם".
"רק שהפעם אתה באמת אשם" חייכתי חבוקה בזרועותיו "מה חשבת לעצמך, אבא?" נשפתי בתסכול "אלה רק תמונות מסרט. סרט שלא הייתי אמורה לראות" המשכתי ואמרתי לעצמי בשחרור אנחת רווחה עד שנרגעתי.

עשר שנים חלפו מאז אותו ערב. עשר שנים בהם לא ראיתי את שלוליות הדם שכל כך הפחידו אותי.
מאז, לא העזתי להביא עצמי לכדי שברון לב ולא העזתי לזוז ימינה או שמאלה משגרת החיים שלי. ידעתי שכל עוד אדבוק באורח חיים קבוע וידוע מראש, אותן תמונות מסרט שלא הייתי אמורה לראות, לא ישובו להבעית אותי בשנתי, אבל עכשיו... עכשיו בא הפסיכי הזה והרס את הכל.

שנאתי אותו.
הייתי צמאה, רעבה, השלפוחית שלי עמדה להתפוצץ, פחדתי לעצום שוב את עיניי ושנאתי אותו.

"פסיכי, אתה פה?" לחשתי בשקט, מקווה שפתח וסגר את הדלת רק כדי לגרום לי לחשוב שיצא ושבפועל ישב שם שוב והביט בי, אבל הוא לא ענה "לא באמת השארת אותי לבד, נכון?" דממה מצמררת הקיפה אותי "פסיכי? אתה יושב בפינה וצופה בי?" קיוויתי שיענה שכן, אך לא היה קול ולא עונה.

נותרתי לבד ורעדתי מפחד.

אנדרו

רציתי לומר לה שכן, שהייתי שם, אבל שתקתי.

ראיתי עד כמה פחדה, ראיתי איך התפתלה וניסתה להשתחרר מקשירת זרועותיה וראיתי שבכתה עד ששוב עצמה עיניה ונרדמה ולזה חיכיתי.

ישבתי בשיכול רגליים והבטתי בה, כפי שהייתי עושה פעם כשהיינו ילדים. היא תמיד הייתה כל כך מרוכזת בכל משימה שעשתה, עד שנוכחותי לצידה הייתה מתפוגגת מתודעתה והייתי יושב, בדיוק כמו שישבתי באותה בקתה, בשיכול רגליים ומביט בה.

כך היה גם באותו לילה.

"קתרינה" קראתי כשלפתע קמה ולקחה לעצמה בלוק ציור וכמה דפים "את בכלל מקשיבה למה שאני מספר לך?"
"אני מצטערת, אנדרו. אני פשוט חייבת לצייר את העכביש שסיפרת לי עליו עכשיו, אחרת הזיכרון ימחק לי".
"זיכרונות לא נמחקים כל כך מהר, מטופשת".
"אתה תתחרט על זה שאתה כל הזמן קורא לי כך" היא נופפה לעברי את חודו של העיפרון שהחזיקה בידה הקטנה "אנדרו, שנינו יודעים שכשאני אגדל, אני אהיה יותר חכמה ממך".
"אבל את שוכחת שבכל פעם שאת תגדלי, גם אני אגדל".
"אז מה? אבל אז גם אני אגדל".
"אבל גם אני, קתרינה ואני תמיד אהיה גדול יותר ממך".
"רק בשלוש שנים".
"אז מה? זה עדיין יותר גדול ממך" חייכתי מרוצה מעצמי.
"אתה כזה טיפש. הגיל לא קשור בכלל לזה שאני חכמה יותר ממך, אנדרו, עכשיו שקט" היא הניפה לעברי את כף ידה ונעלמה אל תוך הציור עליו עמלה.
"קתרינה? קתרינה?" ניסיתי את מזלי עוד כמה פעמים בודדות לפני שפשוט התיישבתי בפינה הכי חשוכה ונטושה של החדר בשיכול רגליים והבטתי בה.

אינני זוכר בני כמה היינו, אבל היינו ילדים.
הרבה מאוד שעות מילדותי ביליתי בצפייה דוממת בה, כך היה גם באותו ערב ששינה את חיי. היא ציירה וציירה עד שהמהומה בקומה התחתונה הוציאה את שנינו מהחלום בו שהינו והכניסה אותנו לסיוט מתמשך לתוכו היא נעלמה, אבל זהו. מצאתי אותה.  

"אני יודעת שאתה פה" קולה המבוגר היה רחוק שנות אור מזה שליווה את פס קול ילדותי, אך סגנון הדיבור החצוף והישיר שלה לא השתנה כהוא זה.
"את יודעת את זה בגלל שאת מאוד חכמה, קתרינה".
"יותר חכמה ממך, זה בטוח" היא נופפה לכיווני את אצבעה ואולי עוד לא זכרה זאת באופן מודע, אבל קתרינה הייתה בה ולא כל כך עמוק בפנים.
"אחרי שנים ארוכות של הכחשה, אני מצטער להודות סוף סוף שזה נכון" חייכתי.
"אחרי שנים ארוכות?" האנגלית נפלטה מבין שפתיה וידעתי להתמקד בניסיונה לדלות פיסות מידע לזהותי לפני שהייתי מוכן לכך.
"את יודעת שאת יכולה כבר לברך אותי בוקר טוב?" אישרתי לה שאור המחרת עלה.
"זהו? הלילה המזוויע ביותר של חיי הסתיים?"
"הלילה הקשה ביותר של חייך הסתיים, אבל שנינו יודעים שהוא לא התרחש אתמול".
"פסיכי, תקשיב לי טוב. אני אומרת לך שעשית לך טעות בזיהוי. אני לא מי שאתה חושב שאני והדברים שאתה מנסה להזכיר לי לא מעוררים שום דבר אצלי".
"אני אוכיח לך אחרת, קתרינה. שלב אחר שלב".
"רגע..." היא הזדקפה לישיבה דרוכה והתפתלה במקומה חסרת מנוח "אמרת שהבוקר הגיע?"
"כן" חייכתי כשקלטה את הרמז ששלחתי לעברה.
"אנגלית, אמיגו! דבר איתי אנגלית, תסיר את כיסוי עיניים ולעזאזל, אני צריכה לשירותים" נראה היה שכעסה מאוד על כך שגופה כשל בה ודרש ממנה להזדקק לעזרתי במשהו.
"הבטחתי ואני מתכוון לקיים, קתרינה. נתחיל עם המעבר לשפה האנגלית שאת כל כך אוהבת" דבקתי בספרדית ונשמתי עמוק כהכנה למעבר לשפה האנגלית מאחר וידעתי שיעזור לה לזהות אותי "אבל לא לפני שתנסי להיזכר מה השפה הראשונה שדיברת בה. מה הייתה שפתה של אמך?"
"אומצתי מבית יתומים בקוסטה ריקה, פסיכי. לא עשית מספיק מחקר לפני שחטפת אותי?"
"נראה שקשה לך לענות על שאלה מסוג זה כרגע, אז ננסה תשובה לשאלה אחרת. מתי למדת לדבר ספרדית?"
"אני... רגע... לא, לא, לא" היא הניעה ראשה מצד לצד וקיפצה במקומה בילדותיות "אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לענות על שום שאלה כרגע. אני צריכה להתפנות ועכשיו!"

אם לומר את האמת, הצטערתי שלא עזרתי לה לעשות זאת כבר קודם, לפני שהתחלנו בשיחת הבוקר לה חיכיתי בקוצר רוח. נדמה היה לי שהייתה קרובה להבין שלא אומצה מבית יתומים בקוסטה ריקה ושלא למדה מעולם ספרדית אם כי דיברה אותה בבית הוריה, אבל הטבע דרש את תשומת לבי ושלפוחית השתן של קתרינה דרשה את עזרתי כדי להתרוקן.

במשך עשר הדקות שעקבו, סירבתי לבקשותיה החוזרות שאתיר את הקשרים שאזקו את ידיה ושאאפשר לה להתנהל לבדה.
"את יכולה לתת לי לעזור לך להתפנות או לעשות זאת על עצמך במיטה" חתמתי את הדיון למורת רוחה והתנצלתי בפניה על החדירה לפרטיות, לפני שנכנעה והסכימה לאפשר לי להוביל אותה אל חדר השירותים ומשם בחזרה אל המיטה.

"לא פחדת שאנסה לברוח?" היא מלמלה כשהחזרתי את קשירת זרועותיה אל קיבוען לרגל המיטה.
"לא מתאים לך לשאול שאלות רטוריות, קתרינה" ידעתי שתתרגז מתשובתי.
"שאלות רטוריות? חצוף. אתה לא מאמין שיש בי את האומץ לנסות לברוח ממך?"
"אין לך לאן לברוח ואם תשאלי אותי, גם אין לך סיבה" קיוויתי שתסכים איתי.
"אתה מתכוון מלבד העובדה שחטפת אותי ושזה רק טבעי שחטופה תנסה לברוח?"
"את עדיין מאמינה שאני חטפתי אותך" נשפתי בתסכול "זה גדול".
"טוב נמאס לי מההצגה הזאת" נימת דיבורה העידה שהתכוונה לכל מילה "אנגלית וכיסוי עיניים, פסיכי" שמתי לב שהקללות שהיו לה עבורי הלכו והתמעטו.

נשמתי עמוק, לפני שהמשכתי לחשוף את תוכניתי בפניה. ידעתי שהרגע הזה צפוי היה להגיע ושכיסוי העיניים חייב היה לרדת מפניה כדי שאוכל להתקדם ולהזכיר לה מי היא, אבל בכל זאת, פעימות לבי האיצו וראשי הסתחרר מהתרגשות. קיוויתי שהצלחתי להותיר עליה מספיק רושם כך שכשתגלה מי הייתי, תסכים להמשיך ולשתף איתי פעולה והצבתי בפניה את התנאי הראשון שלי להתקדמות התהליך.

"קתרינה, נתחיל עכשיו בתהליך בן שבועיים שבסופו, אני ואת נשב במרפסת ונשוחח ברוגע על החיים".
"אני מצטערת לומר לך שאתה חי באשליות".
"אתן לך אפשרות לשאול אותי שלוש שאלות ובסופן, אשאל אני אותך שלוש שאלות" התעלמתי מניסיונה להשיג קצת שליטה על המצב "אני מבטיח שאענה לך בכנות ולא אסתיר ממך דבר גם אם אאמין שהדברים יפגעו בך אם יתגלו כעת".
"בלה, בלה, בלה. כל מה שאני שמעתי זה בלה, בלה, בלה. עכשיו תסיר בבקשה את כיסוי העיניים וקדימה, להתחיל לדבר איתי באנגלית".
"קתרינה, לאחר שאענה על שאלותייך, אשאל גם אני אותך שלוש שאלות. אם ארגיש שגם את עונה לי בכנות ומהלב, לאחר התשובה הראשונה שלך, נעבור לשוחח באנגלית, לאחר התשובה השנייה אגלה לך את שמי ולאחר התשובה השלישית כיסוי העיניים ירד".
"למה אתה חושב ששמך מעניין אותי בכלל, פסיכי? השם שהענקתי לך מתאים לך מאוד".
"יש לי תחושה שגם אחרי שתדעי מי אני, תבחרי להמשיך ולקרוא לי כך" גיחכתי.
"אז אני שואלת אותך ראשונה?"
"כן".
"מעולה, פסיכי, שאלה ראשונה" היא הזדקפה לישיבה ונשענה על הקיר שהיה מאחוריה "למרות שאני חייבת להודות שאתה נשמע לי הכי רחוק מפסיכי שאפשר, מה שהופך אותך ללא פחות מאשר מטומטם".
"תודה" היא לא יכלה לראות את הקידה שקדתי לכבודה.
"אז השאלה הראשונה שלי היא זאת" היא כחכחה בגרונה "אצא מנקודת הנחה שאתה לא כזה פסיכי, כפי שנדרש להיות כדי לחטוף מישהי. בנוסף, אם אני לא טועה, נראה שבאמת אין לך כל כוונה להרע לי וגם לא חלומות לגבות סכום כסף נכבד בעבור שחרורי, אם כך, למה אני כאן?"
"שאלה מצוינת, קתרינה. את כאן כיוון ששכחת מי את ולא הייתה לי כל דרך אחרת להזכיר לך את העבר מלבד להרחיק ולנתק אותך מההווה".
"אתה מכיר אותי מהעבר? היינו יחד בבית היתומים?"
"לא" צחקתי בקול למשמע התמימות שהביעה "לא היינו ביחד בבית יתומים כיוון שמעולם לא היית בבית יתומים".
"אם כך אני שמחה שזאת הייתה שאלתי השנייה. תשובתך רק מחזקת את העובדה שנפלה בידך טעות בזיהוי".
"למה את חושבת כך?"
"בגלל שאני יודעת בוודאות שכן הייתי בבית יתומים. ראיתי את התעודה שקיבל אבי כשאימץ אותי, ראיתי את הרשומות על כך שהייתי אז רק בת כמה חודשים וכיוון שיש לי זיכרונות ברורים ומוחשיים משם, אני יודעת שאני לא קתרינה שאתה מחפש".
"יש לך זיכרונות מבית היתומים?" הבנתי שעבודתי מולה תהיה מורכבת משחשבתי.
"כן".
"זיכרונות מהגיל המופלג של כמה חודשים?" הצגתי בפניה את הבעייתיות של טענתה והיא שתקה.

כל כך שמחתי שהצלחתי לערער עבורה את הפרטים שמוחה המבריק לקח כמובן מאליו. כל שהייתי צריך זה לסדוק את המציאות בה האמינה. לא הרבה. מספיק כדי להצליח לגרום לה לרצות להביט פנימה ולחשוב על הכל מחדש בעיניים בוגרות ונבונות יותר.

"את רוצה להמשיך או לעצור קצת?" שאלתי בספרדית.
"אנגלית וכיסוי עיניים, לא?" היא ניערה את ראשה קלות וכאילו חידשה את הכוחות שלה "השאלה השלישית והאחרונה שלי מתייחסת למשהו שאני חוזרת ואומרת לך מאז נחטפתי. האם לקחת בחשבון שאולי יש בידך טעות בזיהוי?"
"לא" עניתי בנחרצות.
"למה אתה כל כך בטוח בזה?"
"כיוון שאין בידי כל טעות בזיהוי".
"אם כך, לצערי, אתה בהחלט פסיכי, פסיכי".

מצחיק איך השיחות שלנו כמעט ולא השתנו.
מעל עשרים שנה שלא ראיתי אותה ועדיין, כל מילה שלה גורמה לי לחשוב ולתכנן מחדש את מבנה המשפטים הבאים שאעז לומר לה.

"עכשיו תורי לשאול אותך שלוש שאלות וזכרי שרק תשובות כנות יקנו לך את התקדמות השלבים שאת כל כך מייחלת להם" חייכתי מרוצה מהצלחתו של המשחק שיזמתי ומשיתוף הפעולה המלא שהעניקה לי.
"אין בעיה, קדימה. שאל אותי את השאלה הראשונה" הפעם היא דיברה בספרדית, לא קיללה אותי וגם לא קראה לי פסיכי, שלב שהיווה מבחינתי הבנה לקשר בינינו. זה השלב אליו קיוויתי להגיע בטרם תגלה את זהותי ולאחר שביססתי אותו, הייתי מוכן להיחשף ולגלות לה מי אני.

קייט

"כדי לענות על שאלתי הראשונה, תצטרכי לחזור לזיכרונות המוקדמים ביותר שלך ולומר לי אם את זוכרת משהו מהורייך?" הדרך בה פנה אליי לא העלתה בי צורך להתגונן וטיבה של שאלתו היה שונה מכל מה שחשבתי שישאל.
"באמת? זה מה שאתה רוצה לדעת?"
"אני כבר יודע את התשובה, קתרינה. זה מה שאני רוצה שאת תדעי".
"אבל... אתה זוכר שיש לרשותך רק שלוש שאלות, נכון? אתה מבין שאתה מבזבז את הראשונה על הורים שהשאירו אותי בבית יתומים?"
"מה הבעיה עם זה?" הוא מצא את שאלתי משעשעת.
"זה קצת כמו לקבל שלוש משאלות מדג זהב ולבזבז אחת מהן בבקשה שיספר לך על בני משפחתו הדגים" צחקתי.
"עכשיו, סקרנת אותי בגלל התגובה שלך. אני מנסה להבין מה חשבת שאשאל?" הצלחתי לגרום לו לנגוס בפיתיון שהנחתי לפניו.
"וזאת, פסיכי, השאלה השנייה שלך!" גיחכתי מרוצה.
"לא, לא, לא" הוא נופף בידיו כשקלט מה גרמתי לו לעשות והתגלגלתי מצחוק. קולו סוף סוף נשמע פחות בשליטה מבדרך כלל ולרגע הרגשתי כאילו שוחחתי עם חבר ותיק על אף שהשיחה עדיין התנהלה בשפה הספרדית "קתרינה, אני רוצה לדעת על הזיכרונות שלך מהורייך".
"ואחר כך תרצה לדעת אם..."
"עני לי על השאלה, קתרינה" השליטה העצמית חזרה אליו.
"לא".
"מה לא?"
"לא. אני לא זוכרת כלום מהוריי, פסיכי".
"כלום? תתעמקי רגע במענה לשאלה שלי. עצמי את עינייך, נשמי עמוק וחשבי שוב על תשובתך".
"בסדר" החלטתי שכל עוד שאלותיו לא יהיו פוגעניות או מיניות מדי, מה שחשבתי שיהיו, אענה עליהן בדיוק כפי שביקש "לא" חזרתי על תשובתי בכנות ומהלב לאחר שביצעתי את שביקש "כלומר... פעם חשבתי שזכרתי משהו מהם, תמונות או חוויות כלליות, אבל למדתי לדעת שזה היה לא יותר מאשר חלום ילדותי".
"למה החלטת שזה היה חלום?"
"כיוון שהגעתי לבית היתומים כשהייתי תינוקת קטנה. זאת הסיבה שכל זיכרון שחשבתי שהיה לי מבית הוריי התפוגג נוכח המציאות והעובדות".
"העובדות?" הוא נשף בבוז.
"כן, עובדות".
"אני מוכן להתערב שלא ראית שום עובדות" הוא קבע בנחרצות.
"ואני חייבת להודות שקצת עצוב לי עליך, פסיכי".
"למה?"
"כיוון שאני באמת שומעת שאתה מאמין למציאות שציירת בראשך, אבל אני ראיתי את מסמכי האימוץ ואת התמונות שלי בזרועותיו של אבי מאז הייתי קטנה".
"ראית תמונות שלך כתינוקת בזרועותיו של אביך?"
"כן".
"את בטוחה בזה, קתרינה?"
"במאת האחוזים. עכשיו אתה מוכן לחשוב שנית על תשובתך לשאלה האחרונה שלי? אתה מוכן לקחת בחשבון שאולי נפלה בידיך טעות בזיהוי?"
"אני מסכים שלא ציפיתי לתשובה כמו זאת, אבל לא, קתרינה. לא נפלה בידי טעות. אולי גדלת והתבגרת, גם השתנית במקצת, אבל נותרת את. אני פשוט יודע דברים שאת שכחת".
"אם כך, תשובתי הראשונה עמדה בתנאים שהצבת!" נשמתי לרווחה ועברתי לדבר בשפה האנגלית, מותחת חיוך מדושן עונג על שפתיי "אנגלית אמיגו, מעכשיו רק אנגלית!"
"בשמחה, סניוריטה" הוא צחקק וקולו העדין היה נעים בצורה מפתיעה באוזניי "אני עומד במילתי, קתרינה. מעכשיו אדבר את האנגלית שאת כל כך אוהבת" הוא השלים את משפטו בשפה המוכרת והתאמצתי בכל כוחי לזהות את קולו נוכח השינוי בתנאי חטיפתי.

יכולתי להישבע שכאשר דיבר באנגלית, הוא נשמע מוכר.
אמנם הספיק לומר לי רק משפט אחד, אבל כבר מהמילים הקצרות שנאמרו ועל אף שהאסימון של זהותו עוד לא נפל, הבנתי שהוא מישהו שהיה מאוד נוכח בחיי. הייתי בטוחה שפגשתי בו פעם. 
"אני ממשיך לשאלותיי הבאות, קתרינה".
"תמשיך, פסיכי" חייכתי והופתעתי לגלות שהתרגשתי לקראת חשיפת שמו והסרת כיסויי העיניים ששמר עליי בעלטה.
"תהית פעם מדוע הספרדית זורמת ממך באופן כל כך טבעי?"
"לא. שאלת אותי קודם מניין למדתי את השפה והתשובה עכשיו ברורה לי פתאום. אומצתי מבית יתומים בקוסטה ריקה ושם, ככל הנראה, דיברו אליי ספרדית".
"באמת?"
"כן".
"כשהיית תינוקת בת כמה חודשים, נכון? אני זוכר נכון?"
"כן" פתאום מצחי התקמט מעצמו והסתירה שבדבריי עמדה לנגד עיניי "אבל... רגע..."
"כן? תמשיכי" ניכר מנימת קולו שהיה מרוצה מגמגומי.
"תראה, אני גם יודעת צרפתית" הרגשתי צורך למצוא סיבה אחרת לכך שהספרדית הייתה טבועה בי מאז ומעולם "יש לי זיכרון פנומנלי וכישרון יוצא דופן לשפות".
"וואו, את כל כך חכמה ונהדרת" הוא הצליח להצחיק "אבל אני חכם יותר ממך".
"היית מת!"
"דבר אחד אני יודע בוודאות. כדי לקלוט שפה, אפילו עם כישרון מולד ומוח מיוחד כמו שלך, צריך ללמוד אותה. למדת צרפתית?"
"כן" עניתי בגאווה.
"למדת ספרדית?"
"לא" השפלתי מבט, על אף שעיניי היו מכוסות ונזכרתי בשאלה שכבר עלתה בראשי לא פעם גם בלעדיו.

הייתי רק בת שש כשהבנתי שאני מבינה את שיחתה של עוזרת הבית שלנו עם בן דודה. היא הייתה מנקה את הדירה בשעות הבוקר, בזמן שהייתי בבית הספר, אך באותו יום, הרגשתי לא טוב ואבי אישר לי להישאר איתו בבית כדי שאנוח ואחלים.

"לא, ברנרדו" היא חייכה אליי והמשיכה לשוחח בספרדית אל מכשיר הטלפון שאחזה בידה "אני לא מתכוונת לגנוב מהם שום דבר, טיפש" היא המשיכה להסביר לו כאילו לא הייתי ממש לפניה "זה הבוס הכי טוב שהיה לי, יש לו ילדה שהוא מגדל בעצמו ולא מגיע להם שישדדו אותם".

זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי ספרדית. כשחיים בארצות הברית, אין ברירה מלבד להיחשף אל השפה, אבל עד לאותו רגע, כלל לא שמתי לב לעובדה שהבנתי הרבה יותר מאשר מילה פה ושם. החשיפה לאותה שיחה ארוכה וטעונה כמו זאת ששמעתי באותו היום, הבהירה לי כי הבנתי את כל מה שהיא אמרה, גם אם התובנה עוד לא חלחלה לתודעתי.

"אבא שלי הוא הבוס שלך?" שאלתי אותה באנגלית.
"סי" היא אישרה.
"והוא באמת הבוס הכי טוב שהיה לך?" המשכתי באנגלית.
"סי, צ'יקיטה" היא זקפה לעברי גבה "קומפרנדו?"
"סי" עניתי לה בחיוך.
"את יודעת לדבר ספרדית?" היא שאלה בפליאה.
"כן" המשכתי ועברנו לשוחח במשך דקות ארוכות בספרדית שוטפת.

היא שאלה אותי שאלות על חיי עם אבי ואני שמעתי ממנה סיפורים על המקום ממנו באה ועל חייה בתקופה האחרונה.
היום, כשאני חושבת על זה, היא כנראה שמחה לגלות עוד נפש איתה יכלה לשוחח בשפת אמה, כיוון שלא היה כל היגיון או סיבה להיכנס לאותה שיחה עמוקה עם ילדה בת שש, בתו של הבוס הכי טוב שהיה לה, זה שממנו סירבה לגנוב.

"קתרינה, את בכלל מקשיבה לי?" קולו של החוטף שלי החזיר אותי באחת למציאות, במשפט שנדמה היה לי ששמעתי ממנו בעבר.
"לא. אני לא מקשיבה לך, פסיכי. ביקשת ממני לחטט אחורה בזיכרונות וזה בדיוק מה שעשיתי".
"מצאת שם משהו מעניין?"
"מצאתי שם משהו מבלבל".
"העיקר שאת חושבת על הדברים מחדש, קתרינה" לפתע כף ידו הונחה על כף ידי וצמרמורת של חרדה חלפה בגופי.
"אל תיגע בי!" צרחתי וניסיתי להיצמד אל הקיר שהיה מאחוריי עד כמה שיכולתי כדי להתרחק ממנו "אל–פאקינג–תיגע–בי! סוטה, עלוב, דוחה. אתה פסיכי אם אתה חושב שאני אתן לידיים המלוכלכות שלך לגעת בי. כדאי שתתחיל להבין שבמוקדם או במאוחר, אתה תשב בכלא ואני מרחמת על מי שיחתוך לך את הזין ויאכל אותו כיוון שהוא ילך לישון רעב באותו ערב".

צחוקו הפסיק להיות נעים לי ודמי החל לבעור מכעס.
הרגשתי שבכך שהעז לגעת בי, מבלי להודיע או לבקש רשות, שבר את האמון שהספקנו לבנות בינינו.

קודם, כשעזר לי להטיל את מימיי, אי הנעימות שבמצב היה ניכר בכל מילה ואנחת תסכול שביטא, ועכשיו? פתאום הוא מניח עליי את ידו באופן רומנטי ומרגש ללא כל אישור או הבעת עניין קודם. שלי או... שלו או... בכלל.

"אני מקווה שאת יודעת שאני לא מעוניין לפגוע בך, קתרינה".
"מאיפה לי לדעת את זה? יש לך תוכנית מוקפדת ומפורטת עבורי, לא? אמרת שבועיים, נכון? אולי תספר לי מה יקרה בכל שלב ושלב כדי שאדע בוודאות שאונס לא נכלל באחד מהם ואז אהיה רגועה יותר?"
"נכון. אמרתי שבועיים".
"מה בתוכנית? אני יודעת שהיום צפויה לי חשיפה של זהותך ושמך, ואני זוכרת שבעוד שבועיים תכננת לשבת איתי במרפסת ולשוחח על החיים, אבל מה צפוי לי מחר? מה צפוי לי ביום שאחרי?"
"אני לא מעוניין לפגוע בך ואני מאמין שאת יודעת את זה".
"נגעת בי פתאום באופן ש... שלא היה לי נוח ונעים".
"הנחתי את ידי על ידך כיוון שהתכוונתי ללחוץ אותה ולהציג את עצמי בפנייך בשמי האמיתי".
"אני בשוק" שרירי גופי רפו במקצת "אתה אומר שפסיכי הוא לא שמך האמיתי?"
"לא" ניחשתי שחייך כשהמשיך בדבריו "קתרינה" ידו שוב הונחה על ידי והפעם לא נבהלתי "נעים מאוד, שמי אנדרו".
"נעים לי מאוד, אנדרו" לחצתי את ידו "שמי קייט. ק–י–י–ט" ביטאתי כל הברה של שמי באיטיות עבורו ובמשך כמה רגעים אף אחד מאיתנו לא אמר דבר.

שמעתי את אנדרו נושם ונושף בכבדות והבנתי שהוא מתכונן לקראת שאלתו השלישית או יותר נכון, לקראת תשובתי השלישית. התשובה שהייתה אמורה לזכות אותי בהסרת כיסוי העיניים ולאפשר לי להבין מי היה הקול המוכר שעמד מאחורי האיש שחטף אותי מחיי והחזיר לי את סיוטי הלילה.

"שאלה אחרונה קתרינה, את מוכנה?"
"קדימה, אנדרו הפסיכי" שוב הצלחתי להצחיק אותו.
"אני רוצה לדעת איך תרצי שאקרא לך? האם לדבוק בשם שהעניקו לך הורייך או בשם שהעניקו לך נסיבות חייך?"
"וואו" נשימתי הפכה כבדה, לא כיוון שהתשובה לא הייתה ידועה לי, אלא כיוון שהייתי שניות ספורות מלהביט בפניו של החוטף שלי.
"חשבי היטב, קתרינה" קולו היה רגוע "רק תשובה מהלב תשיג עבורך את התקדמות השלב המשמעותי הזה".
"אנדרו, אני לא צריכה לחשוב הרבה כדי לענות על שאלה שכזאת. התשובה ברורה וידועה לי. אני מבינה שאתה מאמין במשהו שכרגע, קשה לי לראות אותו. אני מבינה שאתה מתכנן להסביר את עצמך באוזניי שלב אחר שלב ובקצב אותו תכתיב, אבל אני מאמינה שגם אילו תצליח במשימתך ותביא אותי למצב בו אני מאמינה בגרסתך, עדיין ארצה שתקרא לי קייט ולא קתרינה. גם אם זה לא השם שהעניקו לי הוריי, זה השם שלי, איתו אני מזדהה ואותו למדתי לאהוב".
"בסדר גמור, קייט" כבר לא הייתי צריכה שיסיר את כיסוי העיניים מפניי.

הספיקה לי הדרך בה ביטא את שמי כדי לגלות את זהותו של החוטף שלי.

"אנדרו?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה.
"כן" הבל פיו היה קרוב מאוד אליי.
"אתה מוכן, אנדרו? כי מהרגע שבו אראה אותך, לא תהיה דרך חזרה" שאלתי כשידיו אחזו ברכות את כיסוי העיניים.
"אני מוכן" הוא שלף אותו מעליי והוציא אותי מהעלטה, חושף את זהותו בפניי.

מר בריגס

איידן נשאר בדירתי במשך כל אותו לילה.
ניסינו פעם אחר פעם לחייג אל מכשיר הטלפון הסלולרי של קייט וחיפשנו תיעוד כלשהו לפניה היפות בתיוגים של בנות ובני כיתתה ללימודי הרפואה ברשתות החברתיות, אך לא הופתעתי כשלא מצאנו שם דבר.

"היא חייבת להיות איפשהו" איידן הטיח את כף ידו על מצחו.
"אתה חושב?" גילגלתי עיניי לעברו בזלזול.
"כן. כלומר, ברור לי שהיא נמצאת איפשהו, אבל לא יתכן שבלעה אותה האדמה בלי להשאיר סימן או עקבות".
"אז קדימה, בשביל מה אתה פה? צור קשר עם כל מי שאתם מכירים ומצא אותה!"

כל כך שמחתי שפעמון הדלת הפריע לשיחתי עם איידן, כיוון שאם הייתי צריך לבלות עוד דקות בודדות נוספות בחברתו, הייתי צריך גם להסביר לשוטרת הנחמדה שעמדה בצידה השני של הדלת מדוע רצחתי אותו.

"מר בריגס?" היא שאלה כשפתחתי לכבודה את דלת דירתי.
"כן, כן" החוויתי בידי אל עבר הסלון "היכנסי, בבקשה".
"נעים מאוד, אני השוטרת סוונסון. אני מבינה שעדיין לא נוצר עם בתך כל קשר?"
"נכון. היא יצאה בבוקר מהבית ומאז אף אחד לא שמע ממנה ואף אחד לא יודע מה קרה איתה".
"אז אנחנו מדברים על היעלמות של למעלה מעשרים וארבע שעות, נכון?" היא ווידאה שהחלה את הטיפול בתיק עם מלוא הפרטים.
"כן" אישרתי.
"לא, לא" איידן התערב "מהבוקר הוא לא שמע ממנה, אבל אני ראיתי אותה כל היום עד הצהריים מלבד השעתיים בהן היא ניקדה את הבחנים של כל הכיתה עם הפרופסור".
"ומי אתה?"
"אני איידן" הוא שלח לה חיוך פלרטטני "חברה של קייט ללימודי הרפואה. שנה שלישית, אם את חייבת לדעת".
"האם נוצר ביניכם קשר רומנטי?"
"למה? את... בודקת את האפשרויות?" הוא עפעף לעברה.
"אלוהים, בבקשה תענה בשלילה" חשבתי שדיברתי בראשי, אך המבטים של שניהם שננעצו בי הבהירו שלא כך עשיתי.
"לא" הוא חייך אליי "הבת המבריקה שלך הייתה טיפשה מכדי להבין מה נמצא ממש תחת אפה" סוף סוף יצא מפיו משפט שנון שהתרשמתי ממנו.
"אוקיי, רבותיי, אני אצטרך לעשות קצת סדר בדברים" השוטרת סוונסון פתחה פנקס ונופפה לעברי בעט שאחזה בידה "נתחיל בפרטים שאתם יודעים על סדר יומה של קייט" היא ישבה דקות ארוכות בזמן שאיידן פירט באוזניה את כל מה שראה וידע על הלך יומה של בתי עד שנפרד ממנה לשלום מול סניף הסטארבקס, שהיה נקודת הפיצול הקבועה שלהם.

כל אלו היו פרטי מידע שכבר סיפר לי במהלך הלילה וקשה היה לפספס את העובדה שפלרטט ללא כל בושה עם השוטרת סוונסון היפה שישבה מולו.

בלית ברירה, עשיתי כמיטב יכולתי לברוח מהמצב. השוטרת סוונסון ואיידן ניהלו שיחה ערה בזמן שניסיתי לחשוב על כל דבר אחר מלבד על תיאורן של הדקות האחרונות מיומה של קייט. קשה היה לי לקבל את העובדה שיתכן כי היו אלה הדקות האחרונות של חייה. זה פשוט לא יתכן.

"אדוני?" השוטרת סוונסון פנתה אליי.
"כן?"
"יש לך מה להוסיף לכל זה?"
"חשוב שתביני שזאת לא התנהגות אופיינית לבתי. היא מעולם לא בילתה כך מחוץ לבית מבלי להודיע או לעדכן אותי במיקומה".
"כן, היא גם לא תעז להסתובב לבד בלי טלפון שיהיה זמין" איידן תמך בטענתי.
"אתם יודעים, רבותיי, אני מבינה שאתם מודאגים וחוששים לשלומה, אבל אני חייבת לומר שכל זה נשמע מאוד שגרתי לבחורה בת עשרים וארבע".
"אבל לא מדובר בבחורה שגרתית בת עשרים וארבע" הופתעתי לשמוע את תיאורו של איידן לקייט והאזנתי באדיקות להמשך דבריו "כשאתם מחפשים אותה, חשוב שתשאירו מאחור את כל הפרופילים שהרכבתם לבחורות מכללה מהגיל הזה. הדמיון היחיד בינה ובין בנות כיתתנו הוא מקרי לחלוטין".
"במה זה מתבטא?" היא שאלה אותו.
"למשל בזה שהיא אינה מוקפת חברות".
"אין לה חברות בכלל?"
"היא לא מתחברת איתן, למעשה היא שונאת כמעט את כולן".
"ועל פי דעתך, הן שונאות גם אותה?"
"חלקן, כן" הוא גיחך מרוצה מעצמו "את צריכה להבין, השוטרת סוונסון, קייט בזה לכל דבר בו בנות כיתתנו מתגאות, אז לא הייתי מתפלא אם השנאה ביניהן הדדית".
"אתה מסכים עם זה, מר בריגס? אולי אתה חושב שיש לבתך חברות טובות שאוכל ליצור איתן קשר ולהיעזר בהן כדי למצוא אותה?"
"לא" עניתי והחוויתי בידי אל איידן "לצערי, הוא הדבר הכי קרוב שיש לה לחבר או חברה".
"וזה יהיה נכון להניח שאתה לא מחבב אותו במיוחד?"
"אני כמעט ולא מכיר אותו".
"הרשי לי לחזק את דבריו, הוא בכלל לא מכיר אותי" איידן מיהר לומר להגנתו.
"אני מבינה" היא השפילה מבטה אל הפנקס ורשמה בו כמה פרטים נוספים.

שמחתי מאוד שכמה דקות לאחר מכן, היא לקחה את פרטיו של איידן וביקשה ממנו שלא יעזוב את העיר, שניות ספורות לפני שאמרה לו שהגיע הזמן שיחזור אל ביתו. היא לא יצאה מביתי והחלה בחיפושה אחר בתי הנעדרת, אלא רק סגרה אחריו את דלת ביתי והתיישבה בסלון דירתי.
ישבתי שם עייף ורצוץ, עניתי על מה שהרגיש לי כמו מיליון שאלות חסרות כל משמעות וייחלתי לחזרתו של התירוץ העלוב לחברה של קייט, איידן.

"... לא. אני לא מעלה בראשי אף אחד שיכול היה לרצות לפגוע בה".
"אדון בריגס, אני מבינה שאתה עייף ומודאג, אבל בכדי שנוכל לעזור לך למצוא את בתך, חשוב שתשתף איתי פעולה".
"אם היית מכירה אותי טוב יותר, היית מעריכה את השיתוף לו זכית ממני עד עכשיו".
"אדוני, אני כאן כדי לעזור. אם אני מפריעה לך, אני יכולה ללכת" היא נעצה בי מבט מזהיר ולא מתפשר.
"לא!" זנחתי את ההצגות הנוקשות והתחננתי שתישאר ותדלה ממני כמה שיותר פרטים שיעזרו לה בחיפושים אחר בתי.
"אם כך, אני שואלת שוב, מר בריגס. האם יש מישהו בחייה של קייט שהיה רוצה לפגוע בה?"
"אני לא מאמין. אמנם היא לא הייתה חביבת הקהל, אך גם לא אויבת העם. אני מבין שעל פניו, נשמע שהיא הייתה שנואה על בנות גילה, אבל אם תדברי עם הפרופסור האהוב עליה תשמעי עד כמה הוא העריץ אותה ו..."
"פרופסור? מה שמו?" מבטה נדלק.
"פרופסור תומפסון" עיניי נפערו לרווחה "את חושבת שאולי... לא אני לא מאמין ש... את יודעת? אני דיברתי איתו אתמול. שאלתי אותו אם ראה או שמע ממנה ו... הוא לא ממש ענה לי על השאלה הזאת!"
"מתי?" היא ניסתה להבין את חלקו באירועי אמש ופירטתי באוזניה את תמליל שיחתי עם פרופסור תומפסון.

היא רשמה כל פרט ופרט שחלקתי איתה והוסיפה וחקרה, מוציאה ממני כמה פרטים שלא תפסו את תשומת לבי עד אותה העת.

האם באמת יתכן? האם חוסר החיבור שלה עם בני גילה הוביל אותה למערכת יחסים רומנטית עם פרופסור תומפסון? האם זאת הסיבה לשעות הארוכות בהן בילתה איתו בסיום יום הלימודים? האם זאת הסיבה להערכה העצומה שרחש לה?

"אני אהרוג אותו" הטחתי אגרופי בשולחן הסלון.
"מר בריגס, אני מבקשת ממך" היא הניחה ידה על זרועי "אם יש לנו סיכוי למצוא את בתך ואם היא אכן בחזקתו של פרופסור תומפסון, הדבר היחיד שנזקף לזכותנו הוא אלמנט ההפתעה".
"הייתה שם משאית" לפתע נזכרתי "אתמול, בחמש וחצי אחר הצהריים, כששוחחנו, שמעתי ברקע השיחה שלו משאית חולפת".
"זה פרט חשוב מאוד, מר בריגס. נסה להיזכר מה עוד שמעת כרעשי רקע של השיחה?"
"אני חושב ששמעתי קרוז כלשהו, אולי זאת הייתה תחנת דלק או קניון דרכים כלשהו?"
"אוקיי, אני מבטיחה שאבדוק את העניין" היא הוסיפה ורשמה כמה דברים נוספים בפנקס שהיה בידה וחזרה להביט בי במבטה החוקר "כעת, אשאל אותך שאלה בכיוון חקירה שונה. האם אתה מאמין שאיידן יכול היה לרצות להזיק לה?"
"הכלומניק הזה שישב פה?"
"כן" היא זקפה את גבותיה "בעוד שאתה ראית כלומניק, אני ראיתי אהבה נכזבת ו... לצערי ומניסיוני, אהבה נכזבת גורמת לאנשים לעשות כל כך הרבה טעויות".
"כן, אבל... איידן?" גילגלתי עיניי בניסיון להבין אם יש משהו בטענתה לגביו "קשה לי להאמין".
"ברשותך, אבדוק גם את הכיוון הזה".
"בוודאי" מוזר היה לי לקבל את העובדה שהחקירה מתמקדת במישהו שרצה להזיק או לפגוע בבתי היקרה כשכל מה שאי פעם רציתי לעשות זה לשמור ולהגן עליה.

ליוויתי את השוטרת סוונסון אל דלת הבית ונמלאתי תקווה שבקרוב אאחוז את האוצר של חיי שוב בזרועותיי.
"אדוני" היא לפתע הסתובבה "האם יש מישהו שהיה רוצה לפגוע בך אולי? האם יתכן שמישהו חטף אותה כדי לפגוע בעקיפין בך?"
"בי?" קימטתי את מצחי "בשום פנים ואופן" קיוויתי שהסרתי כל ספק בעניין מראשה.
"זה המספר שלי, מר בריגס" היא הניחה בידי את כרטיס הביקור שלה "אם תיזכר במשהו, כל דבר, אל תהסס ליצור איתי קשר".
"תודה" נפרדתי ממנה לשלום וגלשתי אל הרצפה כשגבי צמוד לדלת דירתי.

פעם, בגלגול אחר של חיי, היו לא מעט אנשים שהיו מסוגלים לעשות משהו כגון זה כדי לפגוע בי או כדי להפחיד אותי, אבל לא שיקרתי בתשובתי לשאלתה.

כיום, בחיים השלווים והרגועים שבניתי לעצמי כאביה של קייט, לא היה אף אחד שיכול היה לעשות משהו כזה.

לא נותר אף אחד שיכול או שרצה לפגוע בי, ודאי שלא דרכה.

אנדרו

"ידעתי שזה אתה! בחיי שאתה פסיכי" היא נעצה את עיניה בי וניסיתי להבין מה היה הלך רוחה.
"אמרתי לך שתחשבי כך עליי גם לאחר שתגלי את זהותי".
"אז קוראים לך אנדרו?"
"כן" חייכתי "לא טום, לא פרנק, לא ג'ייסון..."
"אבל אתה מודע לזה שאתה אדיוט, נכון?" שמחתי לראות שלא נבהלה מכך שהבריסטה הקבוע שלה מהסטארבאקס הוא זה שקשר אותה למיטה ביממה האחרונה.
"אני מודע לזה שאת חכמה מספיק כדי להבין שאם זה מה שעשיתי, יש לזה סיבה מוצדקת".
"אם כך, אתה רוצה לומר לי מה אני עושה פה?"
"הגיע הזמן שתגלי מי את, קתרי... קייט" ברור היה לי שאצטרך לכבד את בקשתה אם ארצה שתכבד את בקשותיי.
"אז אתה דובק בגרסה המגוחכת שטוענת כי שכחתי מי אני?"
"אמת".
"ואתה מבין שמבחינתי אתה האיש בעל אלף השמות? אתה מצפה שאאמין כי דווקא אתה תהיה זה שיזכיר לי?"
"קוראים לי אנדרו, קייט. פשפשי בזיכרונותייך. השם הזה לא מזכיר לך כלום?"
"לא" היא ענתה מהר מדי, אבל לא ציפיתי לתוצאות מעודדות בשלב מוקדם כל כך בתהליך, לכן לא התאכזבתי.
"לא נורא, זה יבוא".
"יכול להיות שכן ויכול להיות שלא" היא חייכה אליי "אני לא רוצה שתיפול רוחך. אחרי הכל, אני מכירה את עצמי, אני יודעת מאיפה באתי ואת סיפור חיי ומבין שנינו, נראה שאני קצת יותר מחוברת למציאות ממך".

עשרים וארבע השעות הראשונות והקריטיות לחטיפתה חלפו ותוכניתי עד כה עבדה כמו קסם. אף נציג מרשויות החוק לא יצר איתי קשר כדי לחקור את מעורבותי בהיעלמותה ונראה היה שהשיחות שניהלתי עם קתרינה, לפני הסרת כיסוי העיניים, איפשרו לה להמשיך להתנהל איתי בלי לחוש דאגה או חרדה לשלומה גם כשגילתה מי הייתי.

"אני באמת מצטער על כל זה, קייט".
"אה, באמת?" הציניות ניכרה בנימת דיבורה.
"כן. אם הייתה לי דרך אחרת, הייתי נוקט בה, אבל לצערי, אצטרך להחזיק אותך כאן בעל כורחך ועל כך, אני מצטער".
"טוב מאוד! אתה אמור להצטער, אנדרו. אתה חטפת אותי. כנגד רצוני" היא שילבה זרועותיה כמו שעשתה פעם, כשהייתי אומר לה שכשתגדל תבין משהו שלא הסכימה איתו.
"לא הייתה לי ברירה אחרת" היא הצחיקה אותי "אבל אם זה עוזר, התכוונתי לכל מה שאמרתי לך לפני שהסרתי את כיסוי העיניים מעלייך. אני לא מעוניין לדרוש כופר בעבור שחרורך וגם לא מתכוון לפגוע בך בשום צורה שהיא".
"אתה? תפגע בי?" היא התגלגלה מצחוק "אם היו לי תהיות בעניין, הן התפוגגו כשראיתי מי אתה".
"בטח ניסית להעליב אותי, קייט, אבל חשבת פעם למה את מרגישה כל כך בטוחה ונינוחה בחברתי?"
"אתה... איך לומר... אתה לא ממש איש מפחיד, אנדרו. לא יכול להיות שאני הראשונה שאומרת לך את זה".
"את לא" חייכתי.
"האזנת למילים של הבחורים שדחפו את ראשך אל האסלה בלימודים או שהיית עסוק בלתכנן את חטיפתי גם אז?"
"נראה לי שאני מעדיף את הבדיחות על גודלו של הזין שלי מאשר ניתוחי אופי פוגעניים, אך גם קצת מדויקים שלך עבורי" שרבבתי לעברה שפה נעלבת בתקווה שלא תזכיר שוב את תקופת גיל ההתבגרות שהייתה קשה עבורי.
"ולי נראה שכדאי שתסיים את האירוע המצער הזה כמה שיותר מהר, לפני שימצאו אותך ותיאלץ לחלוק את הצימוק הזה, שאתה קורא לו זין, עם אסירים אחרים".

עם זאת ששמחתי כי ההומור שלט בשיחתנו, ידעתי שהשלב להתנצחויות שנונות מיצה את עצמו. היא ידעה מי אני, היא לא חששה לשלומה ואני ידעתי שהגיע הזמן להתחיל ולהעלות בה שאלות לגבי זהותה.
"את רוצה קפה?" קמתי לעמידה, משנה את נושא השיחה וחייכתי אליה "אני יכול להביא לך לאטה, גדול, חלש, עם חלב סויה, כמו שאת אוהבת".
"תודה" היא ענתה והוסיפה כשהתחלתי לצעוד אל מחוץ לחדר בו ישבנו "אנדרו, תכין לי לקחת בבקשה!"
"את זה לא אוכל לאפשר" הסתובבתי אליה "אבל אני מיד מביא לך את ההזמנה שלך, גברתי" הפעם וידאתי שראתה שקדתי לכבודה קידה ויצאתי.

ניגשתי אל המטבח ואל מכונת הקפה כשחיוך מאושר מרוח על פניי. כל חיי פנטזתי על הרגע בו אכין לה קפה בבוקר ועל אף שידיה עוד היו קשורות זו לזו ואל המיטה, הייתי מרוצה מאוד מתגובותיה עד כה. מרוצה כל כך עד שתהיתי אם אוכל לדלג על כמה שלבים בתוכניתי ולשחרר כבר היום את אחת מכפות ידיה ולא רק בעוד יומיים, כפי שתכננתי לעשות.

את התשובה לשאלתי קיבלתי כשחזרתי אל חדרה והפתעתי אותה באמצע ניסיון כושל להשתחרר מקשירתה.
"סליחה, קייט" לא הבעתי דבר מלבד הבנה לכך שרצתה להשתחרר "אם לא סיימת לנסות לברוח, אני יכול לחזור מאוחר יותר".
"אנדרו, שחרר אותי עכשיו!" היא כעסה.
"את זה לא אוכל לעשות".
"למה? אתה הרי מתכוון לשחרר אותי בכל מקרה, לא?"
"אעשה איתך עוד עסקה".
"שלוש שאלות, כנות ומהלב? אמא שלך לא חיבקה אותך כשהיית ילד, נכון?" בלעתי את רוקי בניסיון להתעלם מהנושאים הכואבים שלא חדלה מלהעלות והתאמצתי להמשיך באדישות.
"אשחרר עכשיו את אחת מידייך, לכמה שעות בלבד, כדי שתוכלי ללגום מספל הקפה שלך בנעימים, אך זאת בתנאי שתקשיבי למה שיש לי לומר בראש פתוח ובלי להפריע".
"מה... כאילו... בלי לשאול שאלות?"
"עצם השאלה המגומגמת הזאת מעידה שאין לך את היכולת לא לשאול שאלות, קתרינה. התכוונתי שלא תפסלי את מה שיש לי לומר לך על הסף".
"קייט, אנדרו. קוראים לי קייט" היא הזכירה לי את פליטת הפה "ועכשיו שחרר את אחת מידיי. אני כל כך מתרגשת לשמוע את מה שיש לך לומר" היא ניערה קלות את ידיה וגלגלה את עיניה לעברי כדי להדגיש שלא התכוונה למילה שאמרה.
"עם איזו יד את שותה את הקפה שלך?"
"עם זאת שתסטור בפניך".
"אם כך" הנחתי את ספל הקפה על שידת הלילה שעמדה לצד מיטתה ושחררתי את ידה הימנית "קדימה, סטרי לי כדי שנוכל להתחיל לשוחח וכדי שתוכלי ליהנות מהקפה שלך".

לא מיהרתי להתרחק מטווח הינף ידה למרות שיכולתי בקלות לעשות זאת. במקום זה, רכנתי לעברה, כיווצתי את עיניי, התכוננתי לחבטה שהייתה צפויה והאמנתי שהייתי ראוי לקבלה, אך זאת לא הגיעה.

כששמעתי את קולות לגימת הקפה שלה, פקחתי את עיניי ונשמתי לרווחה. ראיתי שהתענגה על עוד ספל קפה טעים ומלא אהבה שהכנתי עבורה וברור היה לי שהיא פתוחה ומוכנה לשמוע את שהיה לי לספר לה.

"את יודעת, פעם, כשהיינו ילדים, הייתי מכין לך מיץ ענבים".
"היית מכין מיץ ענבים לקתרינה, אנדרו. לא לי".
"אמרת שתשמרי על ראש פתוח, לא?"
"ראש פתוח אומר לחיות באשליות?"
"את רוצה לשתות את הקפה שלך עם קשית ושתי ידיים אזוקות או שאת רוצה להקשיב לי?"
"אני רוצה לעזור לך. אני רוצה לאשפז אותך בבית חולים למופרעי נפש מתוקים במיוחד".
"דווקא נשמע מעניין. יש דבר כזה?"
"אני מקווה, אבל אל תדאג. אני אמצא מסגרת שתדע לטפל במישהו שחי באשליות כמו שלך".

כיסוי העיניים שירד והשיחה בינינו שהתקיימה על רקע לגימת ספל קפה, איפשרו לי לנשום לרווחה ולהתחיל בשלב הבא של תוכניתי.

"חיפשתי אותך כל חיי קייט".
"אמרת את זה כבר קודם, אבל אתה מבין כמה זה עצוב? חיפשת אותי רק כדי לגלות שטעית ב... סליחה. תמשיך" היא קלטה את מבט האזהרה ששלחתי לעברה וסתמה את פיה.
"את היית הסיבה שנרשמתי ללימודי פסיכולוגיה ואת היית הסיבה לכך שהתמחיתי בפסיכולוגיה של בני ערובה, חטופים ומצבי לחץ".
"אההה, זה מה שאתה מנסה לעשות? להפעיל עליי איזו תיאוריה פסיכולוגית, כדי שאתאהב בך או משהו כזה? איך קוראים לזה? תסמונת שטוקהולם?"
"לא, אין לי כל צורך" התרשמתי מהידע הכללי שרכשה במהלך שנות חייה "כל אדיוט ללא השכלה יכול לראות שאת אוהבת אותי, קתרי... קייט".
"זה קשה לך, הא?"
"מה?"
"קשה לך לקבל את העובדה שאני קייט ולא קתרינה" הופתעתי שהתעלמה לחלוטין מהצהרת אהבתה אליי.
"כן. זה לא קל לי, אבל אני מכבד את בקשתך".
"אתה ממש איש אציל ומכובד" היא גלגלה עיניה לעברי.
"ואת אישה מבולבלת ומדהימה, קייט".

קמתי ממקומי וצעדתי בעצבנות הלוך ושוב בחדר הקטן בו שהינו. קיוויתי שבדיוק כפי שהסרת כיסוי העיניים קרתה בזמן ובתנאים הנכונים ונחלה הצלחה, כך גם חשיפת תוכניתי בפניה תשיג את התוצאה הרצויה.

"כפי שאמרתי, יש דברים על חייך שאני יודע ואת הספקת לשכוח. השלבים המוקפדים שבניתי יעזרו לי להזכיר לך מי היית ומי את עדיין".
"שלבים? מה קורה בכל שלב?"
"שמעת פעם על דמיון מודרך?"
"זה משהו דומה להיפנוזה?"
"לא. דמיון מודרך זו גישה בפסיכותרפיה המיועדת למטרות קצרות מועד ממוקדות על ידי ויזואליזציה ושליטה על תפקודי מוח שונים".
"אתה נשמע כמו ויקיפדיה, אנדרו. אמרנו שנדבר אנגלית ברורה היום, לא?" היא הצחיקה אותי.
"באנגלית פשוטה, התמחיתי בטיפול שאמור לעזור לך להעלות מחשבות לא מודעות אל התודעה. זאת לא היפנוזה ואת נשארת בשליטה כל העת, אך חשוב שתשתפי איתי פעולה כדי שאדריך אותך לצעוד רק במשעולי הזיכרון להם את מוכנה".
"איך מתנהל הטיפול?" ניחשתי את ארשת פניה כמודאגת.
"אל תדאגי, קייט. נדבר, אעלה בפנייך דברים, רגשות, רעיונות, תמונות ואעלה ממך תגובה אסוציאטיבית בלבד".
"אני לא בטוחה שהבנתי" היא קימטה את מצחה לעברי ולגמה שוב מספל הקפה שהיה בידה.
"מה שאני מציע זה שנתרגל יחד שליטה על המוח המיוחד שלך. אנחנו ננשום עמוק, נירגע ונרפה את החושים החדים בכך שנאפשר לנו..."
"זאת היפנוזה, אנדרו. אתה רוצה לחטט לי בראש כדי לשתול שם מחשבות ואני לא אשתף עם זה פעולה".
"זאת לא היפנוזה, נו. אולי כשתגדלי תביני" חייכתי אליה.
"מה אמרת לי עכשיו?" משהו במבטה השתנה.
"אני רק רוצה לשוחח איתך, קייט. אני רוצה להעלות שאלות ואני רוצה שתראי לבד שלא תמצאי עליהן מענה".
"זה יהיה לא פשוט, אנדרו. לרוב השאלות יש לי מענה. אני לא יודעת אם שמת לב, אני מאוד חכמה".
"אבל אני חכם יותר ממך, קייט. לפחות בכל הנוגע לנושא עליו אנחנו מדברים. אני רוצה לעזור לך להתעמק בתת מודע שלך ולהדריך אותך איך למצוא שם את התשובות".
"לא יהיה פשוט יותר אם תאמר לי מה אתה רוצה שאגלה?"
"כן, את באמת מאוד חכמה. זה אכן יכול היה להיות פשוט יותר" נשפתי בתסכול "אבל לצערי, את צריכה לעבור את הדרך הזאת בקצב שלך, אחרת תרגישי צורך לבעוט ולהרחיק את האמת ממך".
"ומה היא האמת?"
"האמת היא ההיפך מכל מה שחשבת עד עכשיו וזה לא דבר שיהיה לך פשוט לעיכול".
"זאת הדרך הפתטית שלך להתרעם לגבי הנחתי בעניין גודלו של הבוטן שלך?"
"כן, קייט. אם את חייבת לדעת, האמת גם רחוקה מההנחה שלך לגבי גודלו של נחש האנקונדה שנח בשקט במכנסיי" צחקתי בקול ויצאתי מהחדר.

אספתי קופסת נעליים, שהייתה העוגן של חיי וחזרתי אל החדר למצוא אותה יושבת בנחת ונהנית ממה שנותר מהקפה שהכנתי עבורה.

"את מוכנה?"
"אני לא צופה הצלחה יתרה, אבל אני מוכנה".
"אשאל אותך עשר שאלות ואבקש שלא תחשבי יותר מדי לפני שאת עונה לי".
"לא נעים לי לומר לך, אנדרו, אבל מאז שפגשתי אותך, לא נאלצתי לחשוב יותר מדי לפני שעניתי לך".
"אחד – אפס" התענגתי על תשובתה השנונה והצטערתי על כל האחרות שפספסתי בהיעדרותה מחיי עד עתה "אני מתחיל".
"אלוהים, תתחיל כבר" גלגול עיניה גרם לי להשפיל מבטי ולפשפש בקופסת הנעליים שהייתה בין זרועותיי.

הבטתי בתמונה שלנו מחובקים ביום הולדתה השלישי, במכתב שכתבה לי כשהתעצבנה מכך שזרקתי עליה חול במגרש המשחקים, במחברת הציורים שהותירה מאחור לאחר שנעלמה ובתמונות קשות של המקום בו פעם חיה וקראה לו בית.

"התחרטת?" היא התריסה בי ותהיתי עד כמה הייתה מוכנה לצלול אל עברה ועם איזו מהתמונות יהיה עליי להתחיל את התהליך.
"קצת, כן" נמלאתי עצב.
"אני יודעת מה יגרום לך להתעודד. אולי תשחרר אותי ותיתן לי ללכת?"
"אין לך לאן ללכת, קייט. אנחנו באמצע שום מקום וגם המקום הזה יותר קשור אלייך מאשר המקום לו את קוראת בית".
"אם כך, תגדל זוג אשכים וקדימה, תתחיל לעבוד".
"מה?" התנערתי מפקפוקיי בתוכניתי.
"אתה אומר שחיים שלמים חיכית לרגע הזה, לא? אז עכשיו כשהוא הגיע, אתה נותן לפחד לנהל אותך?"

חייכתי והנדתי את ראשי כלא מאמין.
קתרינה הקטנה הייתה ונותרה חכמה יותר ממני, אפילו שהייתי ונותרתי גדול ממנה בשלוש שנים. אז, כשהיינו ילדים, הגיל היה הסממן לבגרות והבגרות לחוכמה, אבל היום... היום זה אחרת. היום הייתי כלום ואפס לעומת היכולות שלה ויכולתי רק לקוות שלא תצליח לערער מספיק את בטחוני עד שתסכל את תוכניתי.

"שאלה ראשונה" פתחתי בענייניות "מה שמך?"
"קייט בריגס".
"היכן נולדת?"
"בקוסטה ריקה".
"מה הצבע האהוב עלייך?"
"ירוק" היא חייכה כשענתה.
"מה את הכי אוהבת לצייר?"
"אני לא יודעת לצייר שום דבר".
"באיזה גיל היית הכי מאושרת?"
"עד לפני יומיים" שוב היא חייכה.
"למה את דוברת ספרדית?"
"אין לי מושג".
"מי אני?"
"אנדרו הפסיכי".
"זיכרון ילדות טוב?"
"היום בו אבי לקח אותי בהפתעה לדיסנילנד".
"זיכרון ילדות רע?"
"היום בו אבי החזיר אותי הביתה מדיסנילנד" החיוך שלה איים לשבור את הרצינות בה התאמצתי להתנהל מולה.
"מי הילדה שבתמונה הזאת?" הצגתי מולה את התמונה הראשונה שהחלטתי כי תהיה המוצלחת ביותר לסשן הדמיון המודרך הראשון שלנו והיא רק הביטה בה ולא אמרה דבר.

עיניה נפערו לרווחה ולא הייתי צריך שתענה לי כדי לדעת שזיהתה את עצמה בחגיגת יום הולדתה, כשכל חבריה מהשכונה סובבים את שנינו והעוגה הגדולה שאמה הכינה לכבודה ניצבה מולנו, על השולחן.

זהו. השלב הבא בתוכניתי יצא לפועל.
היא כל הזמן הזהירה אותי שלא תהיה דרך חזרה בהקשר של ההשלכות החוקיות של מעשיי, אך אותן השלכות לא עניינו אותי כלל וכלל.

הסדק הראשון במציאות חייה נפער.
מאותו רגע, באמת לא הייתה דרך חזרה. היינו חייבים להמשיך ולהתעמק עד שהתמונה המלאה תיחשף.

קייט

"זאת אני, אנדרו" מלמלתי את מה שהיה לי ברור כי ידע כבר.
"את מצליחה להיזכר מה היה האירוע?"
"אני לא צריכה לנסות, אני מזהה את העוגה הזאת" בתוך שניות עלתה במוחי תמונה שראיתי פעמים רבות, בה אני בזרועותיו של אבי לפני אותה עוגה "זאת מסיבת יום הולדתי השלישי, אבל זאת לא מסיבת יום הולדתי השלישי".
"מה זאת אומרת?" נראה היה שהצלחתי לבלבל אותו.
"אני מזהה את שמלתי וכמה מהדברים שסביבי. נראה שזאת המסיבה בה חגגתי, אך היא לא דומה לשום דבר ממה שנמצא בזיכרוני מאותה מסיבה".
"איך את יודעת שלא כך היא נראתה?"
"אני לא בטוחה איך לענות על זה, אנדרו. כלומר... הייתי שם. יש בי זיכרונות מוחשיים וגם ראיתי תמונות משם" החוויתי בידי אל עבר התמונה "אני חושבת שכל זה מעולם לא קרה".
"אז איך זה שזה כן קרה?"
"אני לא יודעת, אנדרו?" כעסתי, אבל לא עליו "אולי פוטושופ? אולי זייפת תמונה שלי?"
"אם זה נכון, איך זה שיש בך תחושה לא מוסברת שזה קרה?" שאלתו גרמה לי לשתוק במשך פרק זמן לא מבוטל.

זכרתי את יום הולדתי השלישי מצויין.
אבי היה מספר לי עליו מפעם לפעם כשהייתי נתקפת עצב או תסכול כאילו המסיבה המסויימת הזאת הייתה המאמץ הגדול ביותר שלקח על עצמו עבורי ובכל פעם מצא סיבה והקשר אחר לספר לי עליה.

"אנדרו, אני לא יודעת איך להסביר לך את מה קורה פה, אבל ביום הולדתי השלישי הגיעו כמה מהחברים שהיו לי, אבל אף אחד מהם לא בתמונה הזאת".
"אם כך, ספרי לי על מסיבת יום הולדתך השלישית כפי שאת זוכרת אותה, קייט".
"היא התקיימה בחצר הבית שלנו ורגע לפני טקס העוגה, הממטרות גרמו לכולם להתפזר מוקדם מהמתוכנן ואני כיביתי את הנרות רק עם אבי".
"את בטוחה בזה?"
"כן" עניתי בשליפה ולפתע כבר לא הייתי כל כך נחושה בדעתי "כלומר... חשבתי שכן, אבל התמונה הזאת, היא לא חלק מהזיכרון שלי".
"התמונה הזאת היא הרגע בו כיבית את הנרות, קייט. זה הרגע לו כל ילדה מחכה במסיבת יום ההולדת שלה".
"לא. זה לא מה שקרה. את הנרות כיביתי רק עם אבי".
"את זוכרת איזו משאלה הבעת?"
"לא" גירדתי את ראשי בידי הפנויה.
"את זוכרת מי הייתה החברה הכי טובה שלך אז?"
"כן, זאת הייתה... אמממ... זה עומד לי על קצה הלשון" שיקרתי. לא היה לי כל זיכרון מלבד סיפור יפה עם המון פרטים ותמונה בודדת מהחוויה שאבי הראה לי מפעם לפעם.

אני לא טיפשה, ידעתי מה הוא מנסה לעשות.
ברור היה לי שניסה לגרום לי להתערער בגרסתי לאמת כדי שיוכל להמשיך ולטעון שאני קתרינה, אבל... הייתי יודעת אם זה היה פעם שמי, לא?

"באיזה גיל אתה חושב שהכרת אותי, אנדרו?" החלטתי לדרוש תשובות לשאלות שלי ממנו.
"בגיל שאת אמורה היית לזכור אותי".
"אז אני מבינה שחטפת אותי כיוון שנפגעת מכך שלא הותרת עליי רושם מספיק?"
"כן, קייט" הוא העמיד פניי נעלב באופן מוגזם "בבקשה תזכרי אותי. אני שבור והרוס מכך שלא נחרטתי בזיכרונך".
"אם זה עוזר לתחושותיך הקשות, נראה לי שמעכשיו, לא אשכח אותך לעולם" ניסיתי לברוח אל ההומור, אך הוא לא איפשר לי את מרווח הנשימה הזה.
"את היית כל עולמי, קייט. היית אז קתרינה והיית כל עולמי. לא אשקר ואומר שהייתי כל עולמך, כיוון שאני זוכר היטב שאני זה שביליתי שעות וימים בחדרך, מוכן לספוג יחס מזלזל בתמורה למעט מתשומת לבך".
"אני לא יודעת איך לומר לך את זה, אבל נראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה" גיחכתי "נראה שלא ממש למדת מטעויות העבר" החוויתי בידי אל עבר המצב המוזר בו נמצאנו.
"תמיד טענת שאני לא חכם כמוך, כנראה צדקת. נראה שאני חוזר ונמשך אלייך" פערתי עיניי לעברו "לא, קייט. לא נמשך אלייך ככה" הוא הכניס עצמו עמוק יותר אל הצרה שנקלע אליה ופעירת עיניי לעברו רק הלכה והתעצמה "כלומר, בטח שאני נמשך אלייך, אבל לא לזה התכוונתי".
"תירגע" התגלגלתי מצחוק "יו, זה כל כך קל לשחק עם הראש המוגבל שלך".
"זה בכלל לא קל, קייט. רק את מצליחה".
"אם אכן יש לי כזאת שליטה עליך, זה מוזר שעוד לא הצלחתי לגרום לך לומר לי את כל האמת".
"זה לא מוזר, זה ברור מאליו. אעשה הכל כדי לשמור עלייך, קתרינה. הבטחתי לך אז, ואני חוזר ומבטיח זאת כעת. אחשוף ואגלה בפנייך כל מה שאאמין שתוכלי להתמודד איתו וכשתהיי מוכנה, אמשיך ואחשוף עוד קצת".

פתאום, לא בער בי הצורך לתקן אותו על שקרא לי כך.
לא הרגשתי שייכות לשם קתרינה, אך גם לא הרגשתי צורך להתנער ממנו במהירות כפי שעשיתי קודם.

"לא. אל תיקח את התמונה" הצטערתי שהיה זריז ממני והצליח לשלוף אותה מידיי.
"אני מצטער, קתרי... קייט" הוא קרץ לי "אני חייב ללכת למשמרת שלי בעבודה כדי לא להסב לעברי חשד כלשהו, אבל אני נשבע לך שכשאחזור, נתעמק בתמונה הזאת יחד ונצעד בביטחה לזיכרון אותו יום".
"אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה" נשפתי מתוסכלת מהבעת חוסר ההחלטיות שלי, תכונה לה בזתי ואפיינה את שאר בנות גילי.
"זה בסדר. אני בטוח מספיק בשביל שנינו, קייט. יחד, נצליח להבין איזה מהזיכרונות שקיימים בראשך הוא הנכון".

לא נלחמתי בו כשקשר שוב את זרועותיי זו לזו ואל המיטה.
התמונה שהראה לי לא נתנה לי מנוח וידעתי שעד שלא אבין את משמעותה ואת הסיבה שהייתה בידיו, לא אוכל לחזור אל שגרת חיי.

התוכנית שטען כי בנה עבורי, קופסת הנעליים המסתורית ואותה תמונה בה זיהיתי את עצמי בקלות קשרו אותי אל אותה בקתה חזק יותר מכל חבל או אזיק וגם אם היה משאיר אותי משוחררת לחלוטין, היה מוצא אותי יושבת שם דרוכה וזקופה, ממתינה שישוב.

הוא נפרד ממני כמו בעל שיוצא אל יומו ואני חייכתי ובירכתי אותו ליום טוב. זה היה מוזר.

הוא הניח את התמונה בתוך קופסת הנעליים ואת הקופסא על ארונית שהייתה בכניסה לחדר בו הייתי קשורה, רחוקה מטווח הישג ידי ויצא.

היעדר החשש שיפגע בי והסקרנות לגבי שאר הדברים שרצה לחשוף בפני הבריחו ממני את הרצון להשתחרר ולהימלט וכאשר מחשבות ותהיות שמעולם לא הטרידו אותי עלו בראשי, יכולתי להקשיב לדבריו ביתר שאת.
לא נותרה לי ברירה מלבד להודות שדבריו, עד כמה שנשמעו בלתי הגיוניים, הזיזו משהו בנפשי שלא יכולתי להסביר.

"פסיכי?" צעקתי פרק זמן מכובד לאחר מכן בניסיון לבדוק אם שוב שיקר ובעצם נשאר כדי לבדוק אם אנסה לברוח ממנו "פסיכי? אתה כאן?" חייכתי לעצמי כשהיממה בה כך קראתי לו נראתה רחוקה שנות אור מהרגע בו נמצאתי.

כלום. רק שקט שרר סביבי ופחדתי שהשעמום יאפשר לתשישות לנצח ושאחזור שוב אל התמונות הקשות שהעיבו על שנתי.

ניסיתי ככל יכולתי להיזכר באותה מסיבת יום הולדת, אך דבר לא עלה בראשי מלבד אחת מאותן שיחות בהן אבי היה מספר לי עליה.

"... את לבשת את השמלה היפה הזאת שאת רואה פה, בתמונה" הוא הצביע על דף הנייר הישן שהציג אותי מחוייכת בזרועותיו והמשיך "ואני הייתי האבא הכי גאה בעולם".
"למה היית גאה? מה עשיתי שהיה כל כך מיוחד?"
"התמודדת בגבורה עם מצב לא כל כך נעים".
"זה היה רק גשם אבא" לא עלו בי רגשות קשים כששוחחנו על אותה מסיבה ולא הצלחתי להבין מדוע התמודדותי הסבה לו כל כך הרבה גאווה.
"אז את זוכרת שירד באותו יום גשם על כל האורחים?" הוא שאל, מלטף את ראשי.
"כן. סיפרת לי כבר שירד על כולם גשם ממזמן".
"ואת זוכרת את השיר על הילדה שטוענת שמותר לה לבכות כי זאת מסיבת יום ההולדת שלה?"
"כן" קימטתי את מצחי.
"אני הייתי גאה בך כיוון שבחרת לא לבכות. זאת הייתה מסיבת יום ההולדת שלך וכל החברות והחברים ברחו הביתה כדי לתפוס מחסה מהגשם, אבל במקום לבכות ולומר שאת רוצה אותם בשביל להדליק את הנרות על העוגה, חיבקת אותי ואמרת שאני כל מה שאת צריכה כדי להיות שמחה".
"זה עדיין נכון, אבא".
"וזאת הסיבה שבחרתי להזכיר לך את המסיבה הזאת שוב עכשיו, ילדה יפה שלי. כיוון שכמו שהיית אז, בגיל שלוש, גם עכשיו, בגיל שבע, את לא צריכה להיות עצובה. תמיד יהיה לך אותי" הוא השלים עם חיבוק גדול שהשכיח ממני את מה שהכביד על לבי באותו יום.

גם לאחר שראיתי את התמונה שהציג בפניי אנדרו, הייתי בטוחה שהייתה לי מסיבת יום הולדת אדירה כשהייתי בת שלוש. ידעתי בוודאות שכל השכונה הייתה מוזמנת אליה והייתי מאושרת, אבל את הנרות על העוגה כיביתי רק עם אבי וזה היה בסדר. זה כל מה שהייתי צריכה והייתי שמחה בזרועותיו. מעולם לא הייתי זקוקה לדבר מלבדו ומעולם גם לא אזדקק.

בכל זאת, על אף שידעתי את כל זה, ידעתי גם שהילדה בתמונה שאנדרו הראה לי, הייתה אני.

לא יתכן שמישהו זייף והכין בדיוק את אותה שמלה לבנה ועוגה מוגזמת רק כדי לבלבל אותי. אמנם כל הפרטים האחרים שהיו סביבי בתמונה לא עלו באופן מיידי בזיכרוני, אבל משהו בי אמר שהכרתי אותם. לפחות את חלקם.

קשה היה לי לומר אם אנדרו באמת פסיכי כפי שטענתי שהוא או שאכן היו בידיו ראיות מחשידות בנוגע לחיי שהייתי צריכה לשמוע. מה שידעתי בבירור זה שלא הייתי מעוניינת להפסיק את המפגש המוזר הזה בינינו וישבתי בדריכות, מחכה בקוצר רוח שישוב כדי שאוכל להביט שוב בתמונה ולנסות להבין אם פספסתי בה פרט לא אמין, שיחזיר את האמון שלי בי ובזיכרונותיי מחיי.

"מותק, אני בבית!" הדרך בה בחר להכריז על שובו כמה שעות לאחר מכן הצחיקה אותי.
"אני בחדר השינה, אהובי. חיכיתי לך".
"את הגונה?" הוא שאל ועקב עם שלוש דפיקות בדלת.
"מעולם לא הייתי בחורה הגונה, אין כל סיבה שאתחיל להעמיד פנים עכשיו" הצחקתי אותו והוא נכנס מאושר לחדרי.

שוב אותה תחושה שהייתה בינינו מערכת יחסים ארוכת שנים חזרה. הרגשתי כאילו בן זוגי חזר ובלב שלם שמחתי לקראתו.

"לפני שנתחיל בכל דבר אחר, קייט, את צריכה להתרוקן?"
"ברור" קיוויתי שיאפשר לי לעשות זאת לבדי, אך לא רציתי להעמיד עצמי בפני הצורך לבקש ממנו את אמונו.
"את רוצה שאעזור לך כמו אתמול?"
"לא" גלגלתי עיניי לעברו.
"את רוצה להיכנס בכוחות עצמך לשירותים?"
"המשמרת בסטארבקס שאבה ממך את מעט האיי-קיו בו ניחנת, אנדרו? ברור שכן. נראה לך שאני מעוניינת שמישהו אחר יפשיל את מכנסיי ויראה אותי במצב מביך כמו זה?"
"ואם זה לא מספיק משפיל, אז המישהו הזה גם בכלל לא נמשך אלייך".
"אנדרו!" רטנתי ונהניתי מהקמטוטים שהופיעו בזוויות עיניו בכל פעם שחייך.
"תירגעי, קייט. רק רציתי לוודא שאת לא נהנית מהזמן האינטימי שאנחנו חולקים יחד על האסלה".
"אני לא" דווקא היה משהו בדבריו.
"אם כך, גם אני לא" התאכזבתי לשמוע "ואני גם לא חושב שתנסי לברוח אם אשחרר אותך, קייט. אני מאמין שהבנת שלא כל מה שיש לי לומר הם דיבורים בעלמא".
"זאת בסך הכל תמונה עתיקה שניתנת לזיוף, אנדרו. זה לא שהפכת את עולמי".
"תאמרי מה שאת צריכה לומר לעצמך כדי להתמודד. אני יודע שהכל יחזור אלייך, אבל ייקח זמן".
"כמה זמן?"
"זה תלוי בך" שלפוחית השתן שלי החלה להכביד על אפשרותי להאזין לו כשדיבר במקביל לשחרור זרועותיי מקשירתן "ייקח זמן עד שהכל יהיה ברור ומובן, אבל אני מקווה שאת כבר מצליחה לראות שגם בחיים שהכרת עד עכשיו, לא הכל ברור ומובן".

לא עניתי לו.
תוך שניות ספורות, זרועותיי היו משוחררות, התרוקנתי בכוחות עצמי על האסלה ולרגע לא ניסיתי למצוא דרך מילוט מהבקתה אליה נחטפתי. שטפתי ידיים במהירות האפשרית וחזרתי לשבת בשיכול רגליים מולו על המיטה.

"אני רוצה לראות שוב את התמונה הזאת, אנדרו".
"אני אעשה יותר מזה, קייט. אני אחזיר אותך לחיות את הרגע שתועד בה".
"אני לא מוכנה להיכנס למצב של היפנוזה. אמרתי לך. אני רוצה להישאר בשליטה מלאה במצב".
"בסדר גמור, אבל גם לי יש דרישות כדי שזה יוכל לקרות".
"כמו מה?"
"דרישתי הראשונה היא שבמשך הטיפולים שנעשה, אקרא לך קתרינה".
"למה?"
"כיוון שאת צריכה לחזור לימים בהם זה היה שמך".
"אוקיי" הסכמתי לדרישתו הראשונה.
"ואני גם מבקש שנחזיק ידיים".
"מה? לא" חששתי שהדבר יהיה פתח למגע מסוג אחר שלא הייתי מוכנה לקבל ממנו "אתה לא נוגע בי. אני רצינית. אתה והאיבר המיקרוסקופי שלך לא מתקרבים אליי, זה ברור?"
"אל תיעלב, אמיגו" הוא השפיל מבטו ודיבר ישירות אל מפשעתו "אמרתי לה שאנחנו לא נמשכים אליה וזאת תגובתה. היא סתם פגועה ונעלבת. היא לא מתכוונת לכל מה שהיא אומרת".
"בסדר, בסדר" נופפתי לעברו את ידי תוך גלגול עיניים והתפקעתי מצחוק "אני מסכימה שנחזיק ידיים".

אנדרו המשיך והגדיר עבורי חוקים וכללי התנהגות חשובים.
הוא הסביר שכדי שיוכל להדריך אותי במסלול הבטוח, חשוב שהתקשורת בינינו תהיה ברורה ואמיתית, שאומר לו כל מה שאני רואה, שלא אנתק ממנו את אחיזת ידיי ושלא אפקח את עיניי אם אבהל או אראה משהו שקשה יהיה לי להתמודד איתו ובמקום לעשות זאת, שאומר לו שאני מבקשת לסיים את הטיפול.

"אם כך, את מוכנה?" הוא שאל.
"אני מפחדת".
"אני שמח לשמוע, קתרינה" הוא התיישב בישיבה מזרחית לפניי על המיטה והניח את כפות ידיו כלפיי מעלה על כל אחת מברכיו "קדימה" הוא זירז אותי.
"התכוונתי למה שאמרתי, פסיכי. מלבד אחיזת היד הזאת, אתה לא נוגע בי".
"אנחנו מתחילים, קתרינה. הזמן לבדיחות הסתיים" נימת דיבורו הרצינית עזרה לי להתרכז בנשימותיי ועקבתי אחר ההנחיות שסיפק לי.

בראשי התרוצצו מיליון שאלות וכמו שטען שיקרה, עבור אף אחת מהן לא הייתה לי תשובה, אבל קולו הרגוע וההנחיות הברורות שאמר באוזניי, עזרו לי להשקיט את מחשבותיי ולעקוב אחרי המסלול שהוביל אותי.

"... מצויין, עכשיו שוב, קתרינה. נשמי עמוק דרך הפה" הוא ביקש אחרי דקות ארוכות בהן עזר לי להרפות את שרירי גופי ואת תודעתי.
נשמתי.
"ונשפי בחזרה החוצה".
נשפתי.
"עכשיו אני רוצה שתשאפי עמוק דרך האף, אבל אני רוצה שתדמייני ריח של וניל, נרות וחטיפים".
נשמתי, מתקשה לדמיין את הריח שתיאר כיוון שלא היה סביבי.
"ועכשיו, נשפי את הריח הזה בחזרה החוצה ממך".
נשפתי.
"ושוב" הוא הנחה אותי לחזור על הוראותיו.
"המממ..." קימטתי את מצחי כששאפתי אוויר ולפתע ניחוח חלש של גפרורים חדר אל אפי.
"ועכשיו תוציאי את הריח שוב החוצה ממך".
נשפתי, מנסה להבין אם היה זה נכון.
"אני רוצה שתאזיני לנשימות שלך, קתרינה".
האזנתי לקולות הנשימה שנכנסו ויצאו מריאותיי.
"אני רוצה שתאזיני לקולות הצחוק של חברייך".
האזנתי לשקט שהיה סביבנו.
"אני רוצה שתאזיני לשיר יום ההולדת שהשמיעו לכבודך".
השיר התנגן בלית ברירה בראשי.
"אני רוצה שתשמעי את מחיאות הכפיים כשהניפו אותך מעלה ומטה על הכיסא".
שמעתי מרחוק בדיוק את מה שביקש ממני שאשמע.
"עכשיו אני רוצה שתאמרי לי מה את רואה סביבך".
"אני רואה הרבה ילדים מאושרים" הופתעתי שזה מה שראיתי מבעד עיניי העצומות.
"אני רוצה שתביטי סביב ותבחרי משהו אחד שאת מרגישה שאת מכירה היטב כדי שתתארי לי אותו, קתרינה".
"העוגה" עניתי בלי לחשוב והתעלמתי מכך שמצאתי עצמי בדירה שלא הייתה מוכרת לי בכלל.
"תתארי לי את העוגה" קולו הנעים דגדג את אוזניי.
"היא מונחת על משטח מרובע בצבע כסף".
"כן. מה עוד?"
"היא בת שלוש קומות".
"תארי לי את קומתה הראשונה".
"בחלקה התחתון יש פס ורוד וממנו כאילו צומחים גבעולים של פרחי בר עם עלי כותרת סגולים שמבצבצים מעל גבולה של הקומה השנייה".
"איך נראית הקומה השנייה של העוגה?"
"על כל שטחה פזורים פרחים מבצק סוכר בצבעים סגול, ורוד ולבן שגובלים עם בסיסה של הקומה השלישית והאחרונה".
"תארי לי את השכבה האחרונה, בבקשה".
"על חלקה האחורי נשפכת הינומה ורודה כמו של כלה".
"למה יש הינומה על העוגה, קתרינה?"
"כי אני ביקשתי שתהיה לי חתונה במקום יום הולדת".
"עם מי רצית להתחתן?"
"עם אבי" חייכתי מלאת אושר כשזיכרון חדש עלה בראשי מהטיפול שלו ותחושה ברורה של אהבתי לאבי מילאה אותי.
"וממי ביקשת את העוגה המפוארת?"
"ביקשתי אותה מאמי. אמרתי לה שתכין לי ולאבי עוגה כמו שהייתה להם ביום החתונה" הזדעזעתי מתשובתי והרגשתי שהייתי חייבת לעכל אותה לפני שאמשיך.

רציתי למשוך ממנו את ידיי, אבל הוא אחז בהן חזק.
רציתי לפקוח את עיניי ולהתנתק מאותה מסיבת יום הולדת באווירת חתונה שלפתע זכרתי היטב כי ביקשתי אותה מאמי, אך אזהרותיו על הנזק שניתוק מהיר כזה יכול להסב, גרם לי רק להצטמרר ולתהות אם אני מעוניינת להמשיך ולצעוד אל מעמקי התת מודע שלי.

"אני רוצה להפסיק, אנדרו".
"רק תאמרי לי מה כתוב על העוגה".
"לא, אנדרו. אני נסערת ואני רוצה לצאת מהזיכרון הזה".
"אני מתעקש. מה כתוב על העוגה? תעיפי מבט ותאמרי לי מה כתוב על העוגה!"
"לא. אני לא יכולה יותר!" צעקתי בעיניים עצומות.
"תנשמי עמוק, קתרינה" לא נשמע שהתרגש כמוני.
נשמתי עמוק.
"מלאי את ריאותייך באוויר. מלאי את כולך באוויר".
מוזר היה שהרגשתי שנשימותיי עשו בדיוק את זה.
"תיפרדי מהזיכרון, תיפרדי מהמוזמנים, תיפרדי ממי שהספקת להיזכר בו".
חייכתי ומאחורי עפעפיי הסגורות ראיתי עצמי מביטה סביב ומהנהנת לכל ילדי השכונה שבאו לחגוג את יום הולדתי השלישי ואת חתונתי עם אבי.
"עכשיו הסתובבי על צירך, תשאירי את כל המוזמנים מאחור וחזרי אל החדר בו אנחנו יושבים" הוא חיכה עד שראה שנשימתי חזרה לעצמה ורק אז המשיך "עכשיו את יכולה לפקוח את עינייך. סיימנו, קייט".
"קתרינה" תיקנתי אותו "על העוגה היה כתוב 'מזל טוב, קתרינה', אנדרו. זה מה שהיה כתוב על קומתה השלישית של עוגת יום הולדתי השלישי".

עד כאן הטעימה, אבל דעו שבסיפור הזה, שום דבר הוא לא כמו שהוא צריך היה להיות.

אני מזמינה אתכם לנשום עמוק וממליצה בחום לשחרר את האוויר העצור רק לאחר שהאמת תתגלה במלואה.
רומן המתח הרומנטי החדש שלי - קתרינה - מחכה לכם במחיר השקה מיוחד:

המכירה המוקדמת נפתחה!!!!

לקריאת תקציר הספר לחצו כאן.
העמוד שקראתם עכשיו הלך ונבנה בחודש האחרון כשכל כמה ימים, פרק נוסף התווסף ועלה בו.
אתם לא צריכים לחכות :) לא רק ש"קתרינה" עלה לאוויר, הוא כבר כבש את פסגת טבלאות רבי המכר.
אני שמחה להודיע לכם שהארכתי את מחירי ההשקה על המודפסים עד לסוף השבוע הקרוב והחל מיום ראשון יעלה

להזמנה, לחצו על הכפתור המתאים

אני מחכה לשמוע מכם בקבוצת הפייסבוק הסגורה של הקוראות שלי

רוצים ליצור איתי קשר?
054-3132622

alona@jarden.co.il